כל מה שרצית לדעת על ויסאריון בלינסקי:
ויסַאריוֹן גריגוֹרֶביץ' בֵּלִינְסקי (רוסית: Виссарио́н Григо́рьевич Бели́нский; 30 במאי (כך על פי הלוח היוליאני; על פי הלוח הגריגוריאני: 11 ביוני) 1811, סואומנלינה שעל יד הלסינקי – 26 במאי (7 ביוני) 1848, סנקט פטרבורג) היה סופר, מבקר ספרות, פובליציסט ומסאי, בלשן ופילוסוף רוסי מתמערב.
ידידם של אלכסנדר הֶרצֶן, מיכאיל באקונין ואינטלקטואלים ביקורתיים נוספים.
בעל תפקיד מרכזי בקריירה של המשורר והמו"ל ניקולאי נקראסוב.
נולד בשנת 1811, בנו של רופא צבאי.
בין השנים 1829–1832 למד באוניברסיטת מוסקבה, עד שלבסוף נאלץ לעזוב בשל "היעדר כישרון"; הסיבה האמיתית הייתה יצירת הביכורים שפרסם – הדרמה הרומנטית "דמיטרי קאלינין" (Дмитрий Калинин), שבה ביקר את תופעת הצמיתות.
הוא החל את פעילותו העיתונאית בעיתון המוסקבאי "טלסקופ" (Телескоп), עד אשר בשנת 1836 נסגר העיתון בפקודת הצאר ועורכו הוגלה.
ב-1837 הגיע לפיאטיגורסק, לשם טיפול בשחפת, ושם נתוודע ללרמונטוב.
כעבור שנתיים התיישב בסנקט פטרבורג, שם התפרנס מכתיבה לעיתון "אוֹטֵצ'סְטְבֶנְיֶה זָפִּיסְקִי" (Отечественные Записки).
ב-1842 תמך בהוצאת הרומן "הנשמות המתות" לגוגול, שנאסר על ידי הצנזורה הצארית.
בשנה שלאחר מכן נישא למריה ואסילייבנה אורלובה, ולזוג נולדו שלושה ילדים.
בראשית שנות ה-40 היה מבקר הספרות החשוב ברוסיה; הקריירה של דוסטויבסקי, לדוגמה, החלה בראיון חיובי עם בלינסקי (הפגישה בין השניים זכתה לתיאור מלא חיים ב-1877 בספרו "יומנו של סופר").
ב-1847 שהה בברלין ובזלצבורג לטיפול במחלתו.
בשנה שלאחר מכן נפטר, בתום סבל רב.
עד שנת 1856 חל איסור להזכיר את שמו בתקשורת הרוסית.