כל מה שרצית לדעת על ועידת השלום בפריז (1919):
ועידת השלום בפריז הייתה ועידה בינלאומית שאורגנה על ידי המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, לשם חתימת חוזי שלום ביניהן ובין המדינות המובסות.
הוועידה נפתחה בפריז ב-18 בינואר 1919, ונמשכה, עם הפסקות אחדות, עד 20 בינואר 1920.
הוועידה דנה בנפרד בהסכם עם כל אחת מהמדינות המנוצחות.
בסופה נחתמו הסכמי שלום עם כל אחת מהמדינות, שנקראו על שם המקום שבו נחתמו:
חוזה ורסאי עם גרמניה נחתם ב-28 ביוני 1919.
חוזה סן-ז'רמן עם אוסטריה נחתם ב-10 בספטמבר 1919.
חוזה ניי עם בולגריה נחתם ב-27 בנובמבר 1919.
חוזה טריאנון עם הונגריה נחתם ב-4 ביוני 1920.
הסכם סוור עם האימפריה העות'מאנית נחתם ב-10 באוגוסט 1920.
חרף התקוות כי ועידת פריז תיצור סדר עולמי חדש ומתוקן, היו בוועידה, מעצם כינוסה, כמה פגמים.
ראשית, המדינות המנוצחות לא השתתפו בדיונים, אלא הוזמנו רק לחתימת ההסכמים ולא הייתה התחשבות רצינית בעמדותיהן.
שנית, רוסיה, שעברה מהפכה, לא הוזמנה כלל והוחרמה מבחינה בינלאומית.
בנתונים אלו היה קשה ליישם את סיסמתו של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון, שביקש לכונן "שלום צודק ללא מנצחים ומנוצחים".
לוועידה הוזמנו כל המדינות שתמכו ב"מדינות ההסכמה" ("בעלות הברית"), המעצמות המנצחות, אולם רק חמש מדינות השתתפו בקביעת התנאים – ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה ויפן, ולמעשה רק שלוש המדינות החזקות – ארצות הברית, בריטניה וצרפת – הכריעו.
מנהיגי המדינות הללו, שכונו "שלושת הגדולים", היו נשיא ארצות הברית וודרו וילסון, ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' ונשיא צרפת ז'ורז' קלמנסו.
בין "שלושת הגדולים" התעוררה במהרה מחלוקת.
וילסון החזיק בגישה מוסרית אידאליסטית.
ברוח "ארבע עשרה הנקודות" שניסח כשנה קודם לכן, הוא ביקש לחתום הסכם שלום שיפתור את כל סכסוכי העבר ולא יאפשר לעוד מלחמה כזו לפרוץ.
כדי להגיע לשלום אמת הוא רצה להגיע להסכמים הוגנים, שלא יהיו מבוססים על נקמה ושלא ישקפו את עמדות המנצחים אל מול עמדתם הנחותה של המנוצחים.
הוא שאף לאפשר לכל עם לממש את זכותו לעצמאות ולהגדרה עצמית, וחתר להקמת עולם דמוקרטי וצודק שבו סכסוכים בין מדינות יפתרו בדרכי שלום ולא במלחמה.
לעומתו ראה קלמנסו לנגד עיניו רק את האינטרסים של צרפת.
הוא ראה את הגרמנים כאומה תוקפנית שמאיימת על צרפת באופן קבוע ועל כן ביקש להבטיח את ביטחונה של צרפת על ידי החלשתה המוחלטת של גרמניה, גם אם הדבר כרוך בהשפלתה.
הוא דרש שגרמניה תפצה את צרפת על הנזק שנגרם לה במלחמה בעזרת תשלום פיצויים, ותחזיר לצרפת את המחוזות אלזס-לורן, שסיפחה לאחר ניצחונה במלחמה נגד צרפת ב-1871.
גם לויד ג'ורג' ראה לנגד עיניו את האינטרסים של בריטניה בלבד.
הוא רצה להגיע להסכם של פשרה שיחליש מעט את גרמניה, אבל לא יחזק יותר מדי את צרפת, כך שהשתיים יאזנו זו את זו ולא יפריעו להגמוניה הבריטית בעולם.
הוא רצה להחזיר במהירות את הכלכלה העולמית לפעולתה ולכן התנגד להחליש יותר מדי את גרמניה שהייתה חלק חשוב ממנה.
אף על פי כן, הוא תמך בהטלת תשלום פיצויים על גרמניה.
בסופו של דבר, גברה עמדתו של קלמנסו וההסכמים לא שיקפו את העקרונות שווילסון ביקש ליישם.
החוזים שנחתמו עם המדינות המנוצחות, ובמיוחד עם גרמניה, היו נקמניים ומשפילים.
חוזה ורסאי פגע בגרמניה בצורה חד-צדדית וקשה: גרמניה הואשמה בפרוץ המלחמה, פורקה כמעט כליל מצבאה, הוטלו עליה פיצויים עצומים ונלקחו ממנה שטחים רבים לטובת צרפת, דנמרק ופולין.
העברת השטחים לפולין, שנעשתה כדי לאפשר לה מוצא לים, אף גרמה לניתוק בין פרוסיה המזרחית לשאר גרמניה.
גם יתר ההסכמים פגעו קשה במדינות המנוצחות.
האימפריה האוסטרו-הונגרית פורקה לשתי מדינות נפרדות, ונקרעו ממנה שטחים גדולים לטובת המדינות שנמנו עם הצד המנצח – איטליה, רומניה וסרביה, והמדינות החדשות שהוקמו: פולין, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה.
לאוסטריה ולהונגריה אבד גם המוצא לים התיכון.
מבולגריה נלקחו שטחים לטובת רומניה ויוון.
האימפריה העות'מאנית איבדה את כל שטחיה מלבד טורקיה עצמה.
בדיוני הוועדה אודות עתידה של ארץ ישראל (העות'מאנית לשעבר), אשר הניחו את הבסיס למנדט הבריטי העתידי על הארץ, השתתפה גם משלחת של ההסתדרות הציונית העולמית (שזכתה לכינוי "ועד שליחי הארצות") בראשות חיים ויצמן, ובהשתתפות נחום סוקולוב, מנחם אוסישקין, אהרון אהרנסון, ואחרים.
הבריטים לא אפשרו למשלחות ערביות מא"י וממצרים להגיע לוועידה ולהציג את עמדותיהן.
סירוב הבריטים לאפשר נסיעת המשלחת המצרית היה עילה לפרוץ מהומות 1919 במצרים ויוזמי המשלחת היוו את הבסיס להקמת מפלגת אל ופד ("המשלחת") שתשלוט במצרים משנת 1922 עד למהפכת הקצינים החופשיים.