כל מה שרצית לדעת על זיכרון השואה בישראל:
זיכרון השואה בישראל הוא הדרך שבה מוצאת השואה את ביטויה בשיח החברתי והתרבותי במדינת ישראל.
הכוונה היא בראש ובראשונה להנצחה, אך גם לביטוייה השונים של השואה ולמקומה באתוס הישראלי.
בחינת מקומה של השואה בזיכרון הציבורי הישראלי משלבת דיונים היסטוריים, סוציולוגיים, אנתרופולוגיים ותרבותיים.
לאופיו של זיכרון השואה השלכה חשובה גם לסוגיות תאולוגיות, כמו אמונה דתית בזמן השואה ואחריה ועוד.
זיכרון השואה המתואר להלן מתייחס לדרך שבה נתפסת השואה באתוס הישראלי החילוני הציוני, ובמידה רבה גם אצל הציבור הדתי לאומי.
השואה נתפסת באופן שונה למדי אצל הציבור החרדי, כמו גם אצל ערביי ישראל (על השפעת השואה על גיבוש הזהות הישראלית ראו בערך נפרד).
בסקירה ראשונית, ניתן לראות כמה שינויים שחלו עם השנים בזיכרון השואה: השינוי הבולט ביותר הוא המעבר מהתייחסות קולקטיבית להתייחסות פרטנית-אישית, כאשר המונחים "העם היהודי" ו"שישה מיליון" פינו את מקומם לסיפורים אישיים של ניצולים ולמפעל "לכל איש יש שם" להנצחת שמות הנספים; כך מצד הקורבנות, אך גם מצד התוקפים, הנאצים שתוארו כמפלצות לא אנושיות קיבלו שמות ופנים.
ההתייחסות אליהם הפסיקה להיות כאל מעין אסון טבע שנפל על האנושות, אלא כאל האנושות באופייה המרושע ביותר.
שינוי נוסף שניתן להצביע עליו הוא הפיכתם של הקורבנות לגיבורים.
דמות הצבר הארצישראלי הלוחם לא הצליחה להזדהות עם קורבנות השואה, כפי שיפורט להלן.
בשנותיה הראשונות של המדינה נהוג היה לאזכר רק את מורדי הגטאות והלוחמים הפרטיזנים שלא הלכו "כצאן לטבח".
עם השנים, הוגדרה מחדש הגבורה בשואה כך שכללה גם עמידה, כלומר גם להחזיק מעמד עד כלות הכוחות פירושו גבורה.
כך, למשל, פחת מעמדו של מרד גטו ורשה לעומת עמידה לא אלימה, כמו הברחת לחם ולמידת תורה בסתר (בנושא זה ראו גם קביעת התאריך של יום השואה).
היבט חשוב של זיכרון השואה שלא יתואר בערך זה הוא השינוי בהיבט העיצובי; ביטוי אחד לשינויים הרבים הוא ההבדל בין המוזיאון הישן והמוזיאון החדש ביד ושם.
אנדרטה לזכר הנספים בטרבלינקה, בבית הקברות נחלת יצחק