כל מה שרצית לדעת על זכות הקניין:
זכות הקניין (זכויות הקניין) היא זכותו של אדם להשתמש בנכס או למנוע מאנשים אחרים לעשות שימוש בנכס פיזי, רוחני (קניין רוחני) או לפגוע בו.
הזכות, בהגדרה כלכלית, היא זו שהמחזיק בה יכול ליישם על השימושים המקובלים בחברה במקורות הנמצאים במחסור.
בכלכלה מוסדית, הזכויות מוגדרות כמוסדות ("כללי המשחק") המסדירים את מערכת היחסים בחברה במה שנוגע לשימוש בנכסים וזכויות אחרות והבעלות עליהם.
התאוריה של זכויות הקניין מתארת את התמריצים של הפרטים ושל החברה במערכת הכלכלה המוסדית וכלכלת השוק.
קיום זכויות קניין מוגדרות היטב ומערכת לאכיפתן הם תנאי חיוני לקיום שווקים לגורמי ייצור, נכסים, מוצרים ושירותים.
בעידן המודרני יש שתי גישות פילוסופיות מרכזיות לנושא זכויות הקניין.
האחת, של ג'ון לוק, יום, קנט, הגל ואחרים, גורסת שזכויות הקניין הן זכויות טבעיות של הפרט, הקודמות לזכויות הנקבעות על ידי המדינה והחוק.
הזכויות הן ביטוי לחופש האדם ועליונותו על הטבע.
האדם צריך להיות חופשי לרכוש קניין על ידי עבודתו.
השנייה, של הובס, רוסו, מרקס, ובר ואחרים, קובעת שקיים מושג של קניין חברתי הנוצר על ידי החברה, המדינה והחוק כדי להבטיח מטרות אחרות.
לפי מרקס הכרה בזכויות קניין גורמת לכך שהעולם החומרי שולט באדם, ונוצר אי שוויון, סבל וניכור.
לכן יש צורך לבטל את זכויות הקניין בגורמי הייצור.
זכות הקניין מוקנת לאדם מתוקף קבלתה מידי בעליה הקודמים או מתוקף היות האדם הראשון ליצור או להשתמש במשאב שלא היה בו שימוש קודם לכן.
הזכות לקניין הינה זכות בעלת אופי משפטי מובהק, שכן קביעת קיומה או אי-קיומה של זכות זו, מתייחסת לתיאור מדויק ככל הניתן של ההיסטוריה, כפי שמתחייב מהמערכת המשפטית.
ההכרה בזכות הקניין מופיעה במסמכים מרכזיים העוסקים בזכויות האדם, ובהם:
הצהרת זכויות האדם שפרסמה האספה המכוננת הלאומית בצרפת בשנת 1789.
מגילת הזכויות של ארצות הברית שפורסמה ב-15 בדצמבר 1791.
ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם שאומצה על ידי עצרת האו"ם בשנת 1948.
סעיף י"ז בהכרזה זו עוסק בזכות הקניין.