כל מה שרצית לדעת על חדווה ואני:
חדווה ואני הוא שם ספרו השני של אהרן מגד, שפורסם בשנת 1950.
הספר זיכה את מגד בפרס אוסישקין.
העלילה סטירית ומתארת זוג, חדווה ושלומיק, אשר עובר מן הקיבוץ לעיר.
בעלילה, מגד מקביל בין חיי הקיבוץ האידאליסטיים והשקטים לבין העיר, המוצגת כמסואבת.
חדווה מוצגת כבעלת מוטיבציה רבה מאוד להצליח בעיר, בכל מחיר, בעוד ששלומיק מעוניין לשוב לקיבוץ (אליו הזוג שב).
בראיון שהעניק מגד בספטמבר 2008 למוסף "שבעה לילות" של ידיעות אחרונות אמר מגד כי הוא מתחרט על כתיבת "חדווה ואני":"יש ספרים שאני מתחרט שכתבתי.
למשל 'חדווה ואני,' למרות שהוא הצליח מאוד והפך למחזה ולסדרת טלוויזיה.
השפה הזאת שבה הוא נכתב, זה יותר מדי.
קצת שלום עליכם, קצת מנדלי מוכר ספרים, קצת הזז ואחרים – זה לא בדיוק אני"עיבודו הנודע ביותר של הספר הוא לסדרת הטלוויזיה החלוצית "חדווה ושלומיק" ב-1971.
השינויים הרבים שנעשו לסיפור הבסיס הובילו את מגד לבקש לשנות את שם הסדרה.
הספר אף עובד למחזה (אשר הוצג בתיאטרון הבימה ב-1954, בבימוי ישראל בקר).
במאמר "דמות האישה במחזות ישראלים" מנתחים משה צימרמן ואורית מס את אופן הצגת הנשים במחזה:"חדווה היא האנוכיות בהתגלמותה, ההפך הגמור משלומיק, הקיבוצניק הטיפוסי, זה שחושב תמיד על טובת הכלל ורואה בחברה העירונית רק את המסואב.
שלומיק נגרר לעיר אחרי חדווה, ושם היא השלטת.
רק לקראת סוף המחזה רואים מי הוא הגבר.
{[.
.
.
]} בסופו של המחזה היא מטיחה בשמוליק דברים, שבהקשר אחר היו יכולים להישמע פחות קטנוניים: "האם חטא כל-כך גדול הוא לרצות ליהנות קצת מהחיים ומן הדברים הפעוטים? כן, כלום לא אהבת בעיר הזאת, לא את הבית ולא את הרחוב, לא את החול ולא את החג.
.
.
".
היא אינה מעלה, את הטענה העיקרית כלפיו, מדוע הוא לא נתן להם כל הזדמנות לבנות לעצמם חיים חדשים בעיר.
הדברים בכלל אינם באים לכדי דיון.
"
נלקח מויקיפדיה