כל מה שרצית לדעת על חציל:
חציל (שם מדעי: Solanum melongena; נקרא גם: סולנום החציל), ירק מאכל נפוץ בצבע סגול או לבן ממשפחת הסולניים (אף על פי שמבחינה בוטנית הוא פרי), בעל מרקם ספוגי.
מקורו של צמח החציל באזורי הודו וסרי לנקה.
החציל אינו פופולרי כמאכל כאשר הוא נא, אולם לאחר בישול הוא מקבל טעם עשיר ומורכב יותר.
צורות הבישול השכיחות ביותר של חצילים הן טיגון בשמן, אפייה בתנור, קלייה במחבת כבדה או צלייה על האש.
בישול רגיל בסיר קיים אך פחות נפוץ.
החציל משמש כמרכיב עיקרי במגוון רחב של סלטים מן המטבח הבלקני והים-תיכוני, בהם סלט חצילים רומני, זקוסקה, סביח, חציל במיונז, חציל ברוטב מרוקאי, חציל על האש, חציל בגזר, חציל פיקנטי, חציל בטעם כבד, ועוד.
הבאבא גנוש, סלט חצילים קלויים בטחינה, הוא סלט ערבי הנפוץ במטבח הישראלי.
תבשיל חצילים עם בשר טחון או קצוץ ובתוספת עגבניות בציפוי ביצים וקמח נקרא מוסקה, והוא נפוץ במרחבי האימפריה העות'מאנית לשעבר, בייחוד באסיה הקטנה ובחבל הבלקן.
מאכל נוסף מאזורים אלה הוא ה"אימאם באיילדי" (imam bayıldı) שפירושו בטורקית – "האימאם התעלף", מאכל העשוי מחצאי חצילים ממולאים בשר טחון עם תבלינים, אפויים בתנור.
המאכל הנ"ל גם ידוע בשם נוסף בתפוצת יהדות יוצאי טורקיה בשם "קרנה יריק" (Karne Yarık) שפירושו בטורקית "בטן פתוחה" או "בטן מפוצלת".
ביוון מאכל זה נקרא "אימאם", וכשהוא מצופה בגבינה הוא נקרא "פַאפוּצַ'אקִי".
החציל הוא הירק האכיל העשיר ביותר בניקוטין.
עם זאת, ריכוז הניקוטין בחציל ובירקות אחרים זניח ביחס לעישון – ובכ-9 ק"ג חצילים כמות הניקוטין שווה לזו של סיגריה רגילה.
המילה העברית "חציל" היא תחדיש של אברהם לונץ משנת תרנ"ז על פי המילה הערבית הנדירה حَيْصَل (בתעתיק מדויק: חַיְצַל).
המילה הרגילה בערבית לציון ירק זה היא باذِنْجان (בַּאדִ'נְגַ'אן).