כל מה שרצית לדעת על חקירות פילוסופיות:
"חקירות פילוסופיות" (בגרמנית: Philosophische Untersuchungen) הוא ספר פילוסופי מאת לודוויג ויטגנשטיין, מאבות הפילוסופיה האנליטית.
אף על פי שוויטגנשטיין כתב את הספר תוך כוונה לפרסמו, ואף שלח אותו בתקופה מסוימת לחברה להוצאת ספרים, הספר יצא לאור רק ב-1953, לאחר מותו, כיוון שבחייו המחבר המשיך לערוך בספר שינויים ושיפורים תוך דחיית פרסומו.
"חקירות פילוסופיות" יצר תפיסה חדשה בפילוסופיה של השפה, שלה השפעה תרבותית הניכרת גם היום.
ניתוח המובן וההקשר ("משחק הלשון") של מושגים רבים, ושל "שפה" מהווים למעשה את עיקר תוכן הספר.
בספר מוצגת העמדה לפיה בהרבה מקרים אין לעמוד על משמעותו של ביטוי (מילה, משפט, ניב, פתגם וכן הלאה) אלא מתוך עמידה על השימוש, בפועל, שנעשה בו – "משחק הלשון" שבו הוא מתפקד.
אנחנו נותנים משמעות למילים על ידי שאנחנו משתמשים בהן באופנים מסוימים ולא אחרים.
אם נשתמש בהן אחרת הן יהיו בעלות משמעות אחרת.
כך, למשל, נוכל להשתמש במילה 'אריה' כדי לציין סוג מסוים של בעל חיים, וכדי לכנות אדם בשם.
כלומר, בהרבה מקרים אין אנו בונים את שפתנו, את המשמעות של מילותינו, (למעשה גם את המדע ואת התאוריות שאנו מנסחים בו) מתוך הכרח הקשור למציאות, אלא מתוך השימוש המעשי והפרקטי.
ניתן לנסח עמדה זו בביטוי "בשימוש ניתן לשפה חיים".
רעיונות אלו באים לידי ביטוי בטיעון השפה הפרטית, אותו ויטגנשטיין מציג בספר.
על פי ויטגנשטיין, כאשר מנתחים את המשמעות של מילים על פי משחקי הלשון וההקשרים בהם הן משומשות, שהם ורק הם אלו שנותנים למילה משמעות ומובן, רוב השאלות הפילוסופיות הגדולות נפתרות או נעשות חסרות-מובן ("Nonsense") כיוון שהן תלושות ממשחק הלשון הקונקרטי שלהן.
ניתוח שכזה, לדעת ויטגנשטיין, הוא תפקידו של הפילוסוף.
"חקירות פילוסופיות" מהווה שינוי והתנגדות לתפיסה המוצגת בספרו הראשון של ויטגנשטיין, "טרקטט לוגי-פילוסופי".
עם זאת, יש פרשנים הטוענים כי מראש ויטגנשטיין לא תמך בדעות המובאות בטרקטטוס, והטרקטטוס הוא בעיקרו ספר אירוני, המביא את התאוריה המוצגת בו לאבסורד.
אחד החידושים הגדולים ביותר ב"חקירות פילוסופיות" היא שהעולם אינו מין דבר אובייקטיבי לחלוטין שקיים אי שם, וזמין לנו לחשוב על אודותיו, והמחשבה אינה עוד תמונה של המציאות.
משמעותן של מילים אינה מוקנית להם עוד על ידי מה שהן מורות עליו בעולם (כפי שמוצג לכאורה בטרקטטוס).
אלא: המחשבה, מה שאנו חושבים ומבטאים בשפה, ארוגה במכלול לשוני שהינו אוטונומי יחסית (ביחס לעולם).
משמעותן של מילים מוקנית להן מתוך התפקיד שלהן, כלומר, האופן שבו משתמשים בהן.
לאותן מילים עשויים להיות תפקידים שונים ולכן משמעויות שונות ב"משחקי לשון" שונים.
לפי פרשנות זו המציאות היא דבר הקיים במחשבת האדם המשתמש ובחברה הבונה זאת לתוכו.
השפה היא יוצרת גדולה יותר של המציאות, והרעיון שישנה מציאות כשלעצמה (בלי מחשבה עליה) היא אשליה בלבד, חסרת מובן.
ב'חקירות' אין ויטגנשטיין מנסה להציע תאוריה (לא באופן ישיר, ולא באופן אירוני), אך הוא בוחן ומציע בעצמו שלל תאוריות פילוסופיות ובלבולים פילוסופיים על מנת לעמוד על מוקדי המשיכה השונים שלהם ועל הדרכים השונות להתגבר עליהם.
ויטגנשטיין מצביע על השפה הטבעית כמדיום הטבעי למחשבה – שבו טבעי לחשוב, שבו אנחנו איננו מאבדים את דרכנו בדרך כלל – אך גם כמקור לשאלות פילוסופיות.