כל מה שרצית לדעת על טבילת הדרקון:
טבילת הדרקון (בפינית: Lohikäärmekylpy) הוא הרומן העשירי שכתבה הסופרת והמשוררת הפינית אווה טיקה וספרה השני שתורגם לעברית.
הספר יצא לאור בפינית בשנת 2000, תורגם לעברית בידי רמי סערי והתפרסם בהוצאת כרמל בשנת 2003.
הרומן מתאר חברוּת בין שתי נשים, חברות שהתחילה בילדות ונמשכה לאורך כל החיים.
גיבורות הספר הן אניה הרגישה והמעורערת בנפשה, וקארין, הנתפשת כדמות סמכותית, החלטית ומצליחה.
חוסר-האיזון הקיים בחברות מבוסס על המבנים הנפשיים השונים בתכלית של שתי הגיבורות.
יחד עם זאת אין להתעלם בבחינת חוסר-איזון זה מתבניות התנהגות, שראשיתן בתחילת ההכרות בין השתיים, תבניות שחברוֹת הילדוּת סיגלו לעצמן והסתגלו אליהן במהלך עשרות השנים של הקשר ביניהן.
עיקר העיקרים ברומן הוא בחינה קפדנית של יחסיהן בהתחשב בשוני המהותי ביניהן בתשתית הווייתן, בראיית עולמן ובדרכן לתפוס את עצמן ואת זולתן.
אף-על-פי-כן ההתמקדות הביקורתית בחברוּת בלבד גם מגמדת את גדולת היצירה ומרדדת אותה, כיוון שהסופרת עוסקת בספרה בהבטים רבים של הקיום האנושי ובקשת רחבה עד מאוד של סוגיות השייכות לעולם הפרט בלי זיקה הכרחית לקשריו עם סובביו: מהות הלידה והמוות, משמעות היחסים בין האדם לבין אלוהיו, תפיסת הבדידות ודרכי ההתמודדות עמה ופשר החיים בהוויית האדם המודרני, הנאלץ להתחבט שוב ושוב בשאלות קיומיות.
דרך יצירתה מאפשרת טיקה לקוראיה התבוננות מעמיקה בעולמם האישי.
האנשים הממהרים תדיר של עידן הטכנולוגיה והגלובליזציה זוכים לטעום אגב קריאת הספר דבר-מה משפע חוכמתה השקטה של הסופרת, ותוך כדי כך מתאפשר להם ללבן בינם לבין עצמם תהיות הכרוכות בקיומם.
אניה וקארין עונות בדרכים שונות לגמרי על השאלות מה מגיע להן מהעולם ומה מגיע לעולם מהן.
לפיכך הן גם מייצגות שני אופנים נפרדים של הקיום האנושי ושל תפישת חווייתו.
אופן אחד מבוסס בעיקרו על הרגש והוא קשוב לקול הלב, האופן האחר נוהה אחר הראש ומחשיב יותר מכול את הסדר הטוב ואת ההיגיון הצרוף.
לבה של אניה הולך אחרי חלומות ואגדות, וההווה שלה מרותק לזיכרונות עברה.
לעומתה קארין חפצה להטיל את מרות דעתה ואת כוח-רצונה על התרחשויות העולם החיצון, ואם כי המציאותיות היא חלק בלתי-נפרד מתמונת עולמה, היא מתעקשת להיות צודקת ומשוכנעת שהיא יודעת טוב יותר מחברתה מה טוב, ראוי ונכון לחברתה.
חוסר-השוויון בין השתיים יוצר מערכת-יחסים המעודדת תלות הדדית, ואחד ממאפייניה החשובים ביותר הוא התבססותה על קשר טיפולי מתמשך.
אם כי בחברוּתן נאלצות אניה וקארין לשחק משחקי כוח ולהתעמת זו עם זו, הרי דרכים שונות מובילות אותן אל אותו מעיין עצמו: אל מימי הפיוס עם עצמן ועם קורות עברן.
ההווה המסופר הנו מה שהוא ולא קל לשנותו, אולם בתחום הזיכרון זוכות הקשישות שבספר להיות שוב ילדוֹת וצעירות.
תמונות עברן מעבירות לנגד עיניהן מבעד למסננת השנים את הילדוּת שחוו אי-אז, וחלק מחייהן החומקים וחולפים מועבר כך אל הנצח.
קיץ הילדוּת הרחוקה ואירועי המלחמה הם זירת הזיכרונות ושדה הקרב לאורך כל היצירה.
באמצעות התפיסות השונות של קיץ המלחמה מצליחה טיקה לעצב את ההתמודדות הכאובה של גיבורותיה עם עצמן ועם זולתן.
עיקר ההתמודדות הוא בגיבוש ראייה מקפת באשר לזיכרון ולשכחה, לאשם ולטוהר, לכוחניות ולחולשה.
המאבק על הזיכרונות הוא מאבק על מקום האדם בעולם.
לכאורה אניה היא החלשה בין השתיים – זיכרונה אינו מסודר ומאורגן, תלותה מובלטת ומוחצנת, ושבירותה אינה מוטלת בספק.
בשל חולשתה היא גם מעריצה את קארין וגם מתעבת אותה.
אולם נועזותה ביחסיה עם חייל עריק, האומץ שהפגינה בקשר שלה עם חברהּ לחיים ומעורבותה בענייני חברתה לעבודה אינם מצביעים על חולשתה דווקא.
טיקה, המתארת במיומנות את חולשת אניה ואת כוחה, הופכת בקלות אמיתות שדופות על פניהן ומתריסה נגד תפישות מקובעות של החלש, שהרי ביכולת ההישרדות של אניה כלולות בין השאר רגישותה כלפי הזולת, יכולת ההזדהות וההתמסרות שלה ותעוזתה הנובעת מיכולת זו.
קארין, החזקה לכאורה, נאחזת במערכת הדורסנית, השתלטנית והמאורגנת שנוצרה לטובת הסדר והמשמעת, ובמסגרת מערכת מקובעת זאת היא מצליחה לסנן ולמשטר גם את הזיכרונות, לשכתב את ההיסטוריה.
למרות זאת האיזון בעולמה עדין ורופף, ולא בכדי השוני בין תבניותיה לבין זיכרונות אניה חברתה נתפס כיסוד העלול לערער את עברה, לחבל בהווה שלה ולאיים בלי הרף על שלוותה ועל עתידה.
אם כי תהפוכות החיים מחשלות את העומדים בהם, המחלה והמוות מטשטשים את הגבולות בין חולשה וחוזק – החלש עשוי להתגלות כחזק ולהפך.
המניע למאבק על הזיכרונות הוא הרעב לאמת, רעב שהשקטתו תשקיט ממילא גם את המצפון המיוסר, המתחבט פעם אחר פעם בסוגיות הבגידה והאשָם.
הרעב לאמת הוא גם רעב החיים, ורק הלחם שהזולת אופה – חוט החיים שהזולת טווה – מסוגל להשקיט את הרעב הזה.
לחם הזולת, זיכרונות הזולת – אלה אמנם מאיימים בבוגדנותם ובחמקמקותם, אך הם גם מעניקים מרגוע, ודאוּת וחמימות.
משום כך טמון בהם גם שורש התלות, ומהם נובע בין השאר הצורך בחברוּת.
טיקה בוחנת את הצורך הזה בעיניים פקוחות ובכנות מרבית: שתי גיבורותיה כאישה אחת חוזרות ותוהות בשלבים שונים של שנת הסיפור עד כמה, אם בכלל, עודן נחוצות לזולת.
במהלך אותה שנה החולפת מפסחא אחד עד משנהו עוברות השתיים תהליך מורכב של חניכה מאוחרת: קארין משלימה את המעגל בלי להרוס את התשתית שכל חייה התבססו עליה; אניה מצליחה סוף סוף לעמוד על רגליה ולעשות את צעדיה העצמאיים הראשונים בעולם, שקודם לכן נתפס בעיניה תמיד כבוגדני וכעוין.
טיקה אינה מספקת לקוראיה סוף ברור, עליז ומבדר, ואין בדפים האחרונים של הרומן פתרון לחידה מי משתי החברות צדקה.
החיים אינם משוואה מתמטית.
אי-אפשר לא לנבא את תהפוכותיהם בוודאות ולא למתוח אותם עד אינסוף.
בסופו של דבר כל אדם ואדם נאלץ להתמודד לבדו עם מותו.
יחד עם זאת יש באפשרויות הקריאה של הסיפור המעשיר יותר משמץ של נחמה.
אפשר שיסוד הנחמה הזו באמונה כי על אנשים חסרי-מנוח ללמוד לחיות עם חוסר-המנוח שלהם.