כל מה שרצית לדעת על טובת הילד:
טובת הילד היא מושג חברתי ומשפטי הבא לידי ביטוי בנורמה הקובעת כי לחברה יש זכות להביע את דעתה על האופן בו יגדלו ילדים, גם אם דעה זו אינה תואמת את רצונם של הוריו הביולוגיים או המאמצים.
במקרים קיצוניים פועלת החברה לאכוף את דעתה, ולמצוא תנאי גידול לילדים על פי שיקולים של אנשי מקצוע בתחום הנתון לוויכוח.
השימוש במושג קשור גם למערכת הערכים הקיימת בתקופתנו, הרואה בילד ישות עצמאית שיש לה זכויות משל עצמה, וחובתה של החברה לדאוג לקיומן.
כך, למשל, האמנה הבינלאומית לזכויות הילד קובעת כי טובת הילד הינו שיקול ראשון במעלה והוא מחייב את המדינה כל אימת שהיא מקבלת החלטה שיש בה כדי להשפיע על כל הילדים או על ילד מסוים.
טובת הילד מתעוררת במגוון רחב של נושאים.
להלן מספר דוגמאות בולטות:
חוק חינוך חובה עלול להתנגש עם החלטת הורים ללמד בעצמם את ילדיהם ולא במערכת החינוך הממוסדת.
נושאי תזונה ובריאות הילד עלולים להביא להתנגשות בין הורים לבין גורמי ממסד החושבים כי טובת הילד דורשת טיפול אחר הנראה לה טוב יותר.
הורות חד מינית מעוררת התנגדות של הממסד השמרני, שנציגיו יכולים להצר את צעדיהם של ההורים בדרכים שונות.
השימוש הנפוץ ביותר במושג נעשה בקביעת גורלם של ילדי מריבה, שעניין גידולם נתון במחלוקת בין שני צדדים המעוניינים להעניק להם בית.
פקידי רווחה ובתי משפט נדרשים לקבל החלטה שתעדיף את אחד הצדדים, ובמקרה כזה טובת הילד היא מכלול התנאים בהם יזכה הילד לתנאי גידול טובים יותר מבחינה חומרית ורגשית.
כאשר הצדדים למאבק הם הוריו של הילד, העיקרון של טובת הילד מעוגן בסעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, אשר קובע:
היו הורי הקטין חיים בנפרד – בין שנישואיהם אוינו, הותרו או הופקעו בין שעדיין קיימים ובין שלא נישאו – רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע; הסכם כזה טעון אישור בית המשפט והוא יאשרו לאחר שנוכח כי ההסכם הוא לטובת הקטין, ומשאושר, דינו – לכל ענין זולת ערעור – כדין החלטת בית המשפט.
בכל הנוגע לאימוץ ילדים מעוגן העיקרון בסעיף 1(ב) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, אשר קובע:
צו אימוץ וכל החלטה אחרת לפי חוק זה יינתנו אם נוכח בית-המשפט שהם לטובת המאומץ.
מקרים אחדים בישראל עלו לדיון ציבורי, בעקבות החלטות של גורמים מקצועיים שהעדיפו צד אחד על פני הצד השני, בשם טובת הילד.
כמה מהם נחרתו בתודעה הציבורית, וממשיכים לעורר מחלוקת עד היום:
פרשת יוסל'ה שוחמכר, שנחטף ב-1961 מהוריו הביולוגיים על ידי סבו שהיה סבור כי טובתו מחייבת לגדלו בסביבה דתית השונה מחייהם החילוניים של ההורים.
בתי המשפט החליטו אחרת, וגורמי אכיפה בישראל פעלו נמרצות ליישם את ההחלטה להשיבו להוריו, ואכן כעבור שנה הוא הוחזר לארץ.
פרשת ילדי יונדף שנחטפו בשנות ה-70 על ידי אמם, מאביהם שחי בגרמניה, והובאו לישראל.
בית המשפט השיב אותם לגרמניה בשם טובת הילד, וכעבור שנים טען אחד הילדים בראיון עיתונאי כי מבחינתו הייתה זו החלטה שגויה.
פרשת קרולין ברונה, ילדה ברזילאית שאומצה בישראל על ידי בני הזוג סימון ויעקב תורג'מן ב-1986.
לאחר שהתברר כי הילדה נחטפה על ידי גורמים פליליים, החליט בית המשפט העליון כי על הילדה לשוב להוריה הביולוגיים בברזיל לאחר שאלה הגיעו לארץ ודרשו זאת; היא הוחזרה להם ב-27 ביוני 1988.
על ההחלטה נמתחה ביקורת בשל החזרתה לתנאים קשים של שכונת מצוקה ברזילאית, והידרדרות מצבה האישי והחברתי בנערותה.
בפסק דנ"א 7015/94, היועמ"ש נגד פלונית, פ"ד נ(1) 119 נכתב:
שיקול טובת הילד הוא שיקול העל, השיקול המכריע.
אכן, בצדו של שיקול זה יעמדו שיקולים נוספים .
.
.
אך, כל אלה שיקולים משניים יהיו וכולם ישתחוו לשיקול טובת הילד.