כל מה שרצית לדעת על יהודה אריה לוי:
יהודה אריה (ליאון) לוי (1 בנובמבר 1916 – 15 בינואר 1948) היה לוחם מחתרת לח"י שהוצא להורג בידי חבריו.
הוא נולד בעיר יאנינה שביוון וגדל בעיר מילנו שבאיטליה.
בשנת 1935 עלתה משפחתו לארץ ישראל והוא הצטרף מאוחר יותר והתגייס לפלוגת בית"ר בראש פינה שם למד שימוש בנשק ושיטות לחימה.
מאוחר יותר עבר ללח"י וכינויו המחתרתי היה "שמואל".
בשנת 1945 עבר לתל אביב ונתמנה לנשק ואחראי המחלקה הטכנית של לח"י.
ביחד עם לוחם לח"י נוסף, יעקב חרותי יוצרו כמויות גדולות של חומר נפץ ששימשו את המחתרת לפעולות גדולות כמו פיצוץ בתי הזיקוק בחיפה, פיצוץ מרכז הקשר הבריטי בשרונה, פיצוץ בית הסראייה ביפו ועוד.
עם החלטת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947 ופריצת מלחמת העצמאות הגיע לוי למסקנה כי המלחמה בבריטים עומדת להסתיים וכי מלחמת הקיום עתה היא נגד הערבים וכדי לנצח בה יש לאחד מיד את כל הכוחות היהודים הלוחמים.
הוא הציע להעמיד לרשות ההגנה את מלאי חומר הנפץ של לח"י ואת סוד ייצורו.
חברי מרכז לח"י שכללו את נתן ילין מור וישראל אלדד לא היו שותפים לדעה זו.
הם סברו כי הבריטים אינם חושבים לעזוב את הארץ.
בעיתון הלח"י "המעש" פורסמה קריקטורה של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין כשרגל אחת צועדת קדימה והשנייה אחורה.
מפקד החטיבה הלוחמת של הלח"י, יעקב בנאי נפגש עם לוי וניסה לשכנע אותו לקבל את מרות המרכז אבל לוי אמר כי דעתו נחרצת והוא עומד לפעול בכיוון זה.
ב-15 בינואר 1948 עם שחר נחטף לוי מדירתו על ידי אנשי לח"י והובא לבית בודד בפרדס ליד רעננה.
שלושה מחבריו מונו על ידי המרכז לשופטיו.
לאחר דיון ממושך וצעקני התברר כי רק אחד מהשופטים סבור שיש להוציאו להורג וכי האחרים סוברים שיש לבודדו או להגלותו.
שלושת השופטים יצאו להתייעצות עם המרכז בתל אביב וחזרו עם החלטה שיש להוציאו להורג.
אחד מהם הקריא ללוי את גזר הדין אך הוא לא התחנן על חייו וסירב להצעה לכסות את פניו.
הוא נורה ומת.
למשפחתו לא נמסר דבר.
ב-3 בפברואר 1948 פורסמה בעיתון "המשקיף" בקשה מהרבנות הראשית בתל אביב להודיע לה על מקום הימצאות הגופה כדי שתהיה אפשרות להביאה לקבר ישראל.
מכתב אנונימי שהגיע למשרדי חברה קדישא בתל אביב, פירט את המקום המדויק של הגופה.
הגוויה נמצאה בקרבת הכביש בין רמתיים לפתח תקוה כשהיא במצב ריקבון מתקדם.
בחזה נתגלו סימני ירייה של ארבעה כדורי אקדח.
לוי הובא לקבורה בבית הקברות נחלת יצחק.
ראשי לח"י התעלמו מהפרשה.
כאשר פנה יעקב חרותי ליצחק שמיר בשנת 1953 בבקשה לצרף את שמו של לוי לרשימת חללי לח"י הנקראים בטקס יום הזיכרון ליאיר הוא נענה בשלילה, בנימוק שמדובר בטרגדיה שעלולה לעורר סערה בלתי מוצדקת.
בספרים של ילין מור ויעקב בנאי על לח"י, אין פרשה זו מוזכרת כלל.
רק בשנת 1977 צורף שמו לרשימת חללי לח"י ומשפחתו קבלה את עיטור לוחמי המדינה.
על מצבתו נכתב: "נרצח ביום ד' שבט תש"ח בידי זדים, על הגנת המולדת לטובת עמו".
בחדר ההנצחה במוזיאון לח"י "בית יאיר" נכתב תחת תמונתו כי "נהרג בשגגה".