כל מה שרצית לדעת על יעקב הקירקיסאני:
החכם יעקב בן יוסף הקירקיסאני – חכם קראי בן המחצית הראשונה של המאה ה-10 בקירוב.
נחשב לאחד מגדולי חכמי הקראים.
עסק בפרשנות, פילוסופיה, חקר הלשון העברית ובהיסטוריה של עם ישראל.
החכם יעקב נקרא בשם "הקירקיסאני" על שום עיר מולדתו, אולם הדעות חלוקות האם הייתה זו "קִרקִיסִיא", כּרכּמיש המקראית, שבעמק הפרת העליון או "קארקאסאן" לא רחוק מבגדד (ואז ראוי לכנות אותו קארקאסאני).
בערבית הוא נקרא "אבו יוסף יעקוב אלקרקסאני".
מעט מאוד ידוע על קורות חייו של יעקב הקירקסאני, אך ידוע שאת שני חיבוריו הגדולים סיים בשנים 937 – 938, והיה בן זמנו של רס"ג.
ידוע כי סבב בארצות שונות והיה בפרס ובהודו.
במסעותיו רכש את ידיעותיו הרבות על הקראים במקומות שונים, ועל כתות בעם ישראל בזמנו ואף טרם לו.
בספריו הוא מצטט ספרים שקרא ואנשים עימם שוחח.
יעקב הקירקיסאני היה בקיא בתורה,בנביאים ובכתובים, בספרות הרבנית, בברית החדשה הנוצרית ובקוראן המוסלמי.
היו לו קשרי ידידות עם תאולוגים רבניים, נוצרים ומוסלמים, אותם ציטט בספריו.
בכל חקירותיו, פירושיו ותפיסותיו הוא שם את ההיגיון והשכל כראשון לכל.
לדעתו אין גבול ליכולת השכל, ואדם חייב למצות בצורה מרבית את היכולת הרוחנית הזו שהוענקה לו מאת הבורא.
לדבריו החקירה השכלתנית היא המפתח להבנה נכונה של כתבי הקודש, של המצוות ושל ההתגלות האלוהית.
יעקב הקירקיסאני הרבה להתפלמס בספריו עם הרבניים בצורה עניינית ותקיפה, אך לא תוקפנית.
הוא טען נגדם טענות רבות ביניהן על שהגשימו את אלוהים בספריהם, בין היתר בספרים כמו שיעור קומה או ספר ההיכלות ובספרים אחרים שלא נשתמרו עד ימינו, ועל ש"אסרו את המותר והתירו את האסור".
הוא גם מביא טענות כנגד השומרונים הנוצרים והמוסלמים.
הקירקיסאני חולק לפעמים גם על קראים אחרים שהיו בתקופתו.
בין השאר הוא אומר כי הניקוד וטעמי המקרא הם רק סימנים להקל על הקריאה, ואינם חלק מהמקרא כפי שסברו קראים רבים בני זמן מאוחר יותר.
בפרשנות המקרא הוא נוטה לרוב להחמרה במיוחד בנושאים שמיוחדים לקראים כמו ריכוב בעריות וטהרה.
ב"ספר האורות והמגדלים" הוא מביא חילוקים שונים בין דעותיהם של הקראים.
על זאת הוא כותב:
".
.
.
זה מה שרציתי להזכיר מתוך ההבדלים שיש בין [הקראים השונים] והמצב מחמיר מדי יום.
ייתכן שחלק מבני דתנו יאשימו אותי על זה שהזכרתי את [ההבדלים האלה], כי הרבניים עלולים להשתמש בהם נגדנו, ולהשתמש בהם כטענת-נגד לטענתנו בנושא ההבדלים בין [הרבנים] הארץ-ישראלים ו[הרבנים] הבבליים.
אל תהיו מוטרדים מזה ואל תשימו לב לדבר כי ההאשמה והסתירה חלה על [הרבניים] בלבד, כי הם טוענים שכל מה שהם מלמדים בא ממסורת שנמסרה על ידי הנביאים.
אילו היה כך, לא היו מחלוקות [ביניהם], והעובדה שיש מחלוקות מטילה ספק על הטענה שלהם.
לעומת זאת, אנו מגיעים למסקנותינו באמצעות שכלנו, ובמקרה כזה זה בלתי נמנע שייווצרו מחלוקות.
".
על חשיבות ההיגיון והדרישה השכלית הוא כותב:
"יש להוציא חובות דתיות אך ורק מלימוד [המקרא] וחקירה בו.
מה שהחקירה מחייבת ומה שהלימוד מוביל אליו יש לקבל, לא משנה אם זו דעתם של הרבניים או של ענן או של אחרים.
יתר על כן, אם מלומדים או חוקרים מסיקים מסקנה שאף אחד לא העלה אותה מקודם, יש לקבל אותה, כל עוד שאין הוכחה כנגדה ואין בה פגם.
".