כל מה שרצית לדעת על כוחם של חז"ל להחיות ולהמית בדיבורם:
הכוח להחיות ולהמית מיוחס לחכמים אחדים בכמה מאגדות התלמוד ובמדרש.
לעיתים הפעולה היא פסיבית, בעוד דמויות החכמים בסיפורים אינם מתכוונים לכך ישירות, ולעיתים היא אקטיבית ומכוונת לתוצאה המבוקשת.
אף שהדבר אינו מצוין בסיפורים בדרך כלל, הפרשנות המקובלת לאור גישת היהדות לכשפים היא שאין הכוונה לכוח עצמאי של חכמים העוסקים במעשי כשפים ובאמצעותם מחיים וממיתים; אלא שהאל, שהוא היחיד שמסוגל להמית ולהחיות, מייחס משקל רב לתפילותיהם ולמחשבותיהם של צדיקים.
ברוב האגדות העוסקות בהשבה לחיים, טכניקת ההשבה לחיים זהה: החכם מבקש רחמים על המת, ותפילתו נענית והמת חוזר לחיים.
הכוח להחיות הוא כוחו של הקב"ה, שאליו מופנות תפילותיהן של חכמים, וכאשר חכם מתפלל להשיב את המת לחיים, תפילתו נענית (אך כדברי רבי זירא, אין לסמוך על הנס – "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא").
בעוד שהבקשה להשבה לחיים היא בקשה מפורשת שמפנה החכם לאל, ההמתה מתרחשת בלא שתהיה בקשה מפורשת להמית – התלמוד אינו מציג את החכמים כצמאי דם הגורמים למוות במחשבתם.
ההמתה היא לעיתים תגובת האל לצערו וכאבו של החכם – האל גוזר מיתה על מי שפגע בכבודם של חכמים.