כל מה שרצית לדעת על מגנה כרטה:
מגנה כרטה ליברטטום (לטינית: Magna Carta Libertatum; מילולית: כתב הזכויות הגדול של החירויות) היא כתב הזכויות שהעניק בעל כורחו ג'ון, מלך אנגליה, לברוניו ב-15 ביוני 1215, בעקבות איומם לצאת במרד גלוי נגדו אם לא יגדיל את זכויותיהם וסמכויותיהם.
מסמך זה הגביל את סמכויות הכתר ונחשב לראשית המשפט החוקתי האנגלי.
מרגע שמלך חותם על חוזה מול נתיניו הם הופכים מנתינים לאזרחים.
אי מימוש תנאי החוזה יגרום לאבדן זכויות המלך, כפי שהדבר נכון לגבי זכויות הברונים והלורדים.
כלומר – מלך על-תנאי: אם לא ימלא את חובותיו, יאבד את מלוכתו.
כתב הזכויות הוענק בראנימד (Runnymede) שעל יד טירת וינדזור, בפיקוחו של הארכיבישוף של קנטרברי, שהבטיח את ההגנה על זכויות הכנסייה.
המלך לא כיבד את התחייבויותיו, והאפיפיור אינוקנטיוס השלישי ביקש להוביל למלחמת אזרחים.
בנו של המלך ג'ון, הנרי השלישי שב ואישר את כתב הזכויות ב-1216, אך בפועל השתמש בו באופן חלקי שרוקן את רוב הנושאים מתוכנם, לאחר מאבקים שב ואישר חלקים נוספים ב-1217 כחלק מהסכם שלום כולל.
מאבקים נוספים הביאו לאישור מחודש ב-1225.
הכנסת כתב הזכויות כחלק מהמשפט האנגלי נעשתה רק על ידי בנו של הנרי, אדוארד הראשון ב-1297.
כך בשנים 1216 – 1422 חזרו נושאי הכתר או מיופי כוחם ואישררו את המגנה כרטה כשישים פעם, דבר המעיד על חשיבותה במערכת הפוליטית דאז.
חשיבותה הרבה של המגנה כרטה בהתפתחות החוקתית של אנגליה טמונה בעיקר בסעיפים העוסקים בהגבלת סמכויותיו של המלך.
סעיף מסוג זה חייב, למשל את קבלת הסכמתה של "מועצת ברונים כללית" לכל דרישה של הכתר לתשלום "דמי סיוע" החורגים מן הנוהל הפיאודלי המקובל והוא מהווה את הבסיס לצורך בהסכמת הפרלמנט להטלת מסים חדשים.
תפקיד דומה בהגבלת עוצמתו של נושא הכתר מילא גם הסעיף שקבע את כינונו של גוף בן 25 אנשים, שחבריו היו ברונים ואשר תפקידו היה לפקח על שמירת הזכויות שנקבעו במסמך.
הסעיף העניק לגוף זה סמכות לאלץ את המלך "בכל דרך אפשרית" לפעול בהתאם למוסכם.
בין המאות ה-14 וה-16 הלכה ופחתה הרלוונטיות של המגנה כרטה, עקב חוקים רבים שהתקבלו בינתיים בפרלמנט האנגלי, שקיבעו נושאים שונים הקשורים בזכויות אלו.
לעומת זאת בסוף המאה ה-16 התגבר העניין הציבורי במגנה כרטה, היו היסטוריונים שטענו כי המגנה כרטה משקפת חוקה אנגלית עתיקה, שהכיבוש הנורמני ב-1066 ביטל אותה, ואילו כותבי המגנה כרטה שיחזרוה.
למרות שלטענה זו אין בסיס רציני, משפטנים מפורסמים כדוגמת אדוארד קוק בראשית המאה ה-17 השתמשו בה בניסיון לצמצם את מה שנחשב כ'זכות האלוהית' של המלך, כפי שראו אותה מלכי בית סטיוארט.
המיתוס הפוליטי של המגנה כרטה כמייצגת זכות חירות אישית עתיקה, נמשך גם לאחר מהפכת 1688, ונודעה לו השפעה גם על החוקה האמריקנית.
בעוד כבר בתקופה הוויקטוריאנית הראו חוקרים כי המגנה כרטה אינה כתב זכויות של היחיד והפרט, אלא של הברונים.
במאות ה-19 וה-20 עם התקדמות מערכות המשפט וההכרה בזכויות הפרט, אין ערך מעשי למגנה כרטה, אבל היא עדיין משמשת סמל לחירות, ומצוטטת על ידי פוליטיקאים והוגי דעות.
הלורד דנינג קובע: "המגנה כרטה היא המסמך החוקתי הגדול ביותר של כל הזמנים, העמידה של חופש הפרט נגד הסמכות השרירותית של הרודן".
ארבעה עותקים מקוריים של המגנה כרטה מ-1215 נמצאים כיום בספריה הבריטית, בקתדרלת לינקולן ובקתדרלת סולסברי, וכן עותקים ספורים מכתבי הזכויות החוזרים ב-1216, 1217, 1225 ו-1297.
העותקים המקוריים נכתבו על יריעות קלף באמצעות קולמוסים העשויים מנוצת עוף, ונחתמו בחותם המלכותי הגדול באמצעות שעוות דבורים ושרף.
החותמות לא שרדו.
טקסט המגנה כרטה מחולק ל-63 סעיפים, אך חלוקה זו נעשתה על ידי סר ויליאם בלקסטון ב-1759, והמגנה כרטה המקורית מהווה טקסט רציף.
ב-2015 יחגגו בספריה הבריטית 800 שנה לחתימת המגנה כרטה, ויציגו לציבור את העותק המקורי.