כל מה שרצית לדעת על מודוס (בלשנות):
מודוס (באנגלית: mode או mood, בעברית היה נהוג בעבר להשתמש במונח "דרך") הוא מונח בבלשנות שמתייחס למעמדו של מצב או אירוע בתודעתו של הדובר, כפי שהוא מביע אותו במשפט בשפה.
המודוס מסומן באמצעות נטיית הפועל או באמצעות תואר הפועל.
באמצעות סימון המודוס קובע הדובר האם המצב או האירוע התרחשו במציאות או שמדובר ברצון או במשאלה, האם הוא מעוניין שהאירוע או המצב יתרחשו או מקווה שלא יתרחשו, האם הם התרחשו במציאות לדעתו או לדעת אחרים, האם הוא מעוניין שהנמען יפעל כדי שיתרחשו וכיוצא באלה.
רוב השפות מסמנות רק חלק קטן מהמודוסים האפשריים.
סימוני המודוס הנפוצים ביותר הם ציווי, איסור וזירוז, המבטאים רצון של הדובר כי הנמען יפעל להתרחשותו של אירוע או להיווצרותו של מצב.
לדוגמה, בעברית הצורה "לֵךְ" היא נטייה מיוחדת של הפועל "הָלַךְ", המביעה אירוע שלא התרחש במציאות, אך הדובר מעוניין שיתרחש, ושהאדם שאתו הוא מדבר יפעל כדי שיתרחש.
הצורה "אַל תֵּלֵךְ" מביעה אירוע שלא התרחש במציאות, ואשר הדובר אינו מעוניין שיתרחש, ומעוניין כי האדם שאתו הוא מדבר ימנע את התרחשותו.
המודוסים הבסיסיים מכונים "דקלרטיבי" (declarative) ו"אינדיקטיבי" (indicative).
רוב השפות אינן מבחינות בין שני המודוסים האלה, ומסמנות את שניהם באמצעות הנטייה הבסיסית של הפועל.
המודוסים האלה מתייחסים לאירועים או למצבים שהדובר בטוח שהם מציאותיים.
משפטים כגון "אתמול ירד גשם", "עכשיו יורד גשם" ו"מחר יירד גשם" הם בעלי מודוס דקלרטיבי/אינדיקטיבי, אם כי כל אחד מהם מתייחס לזמן אחר (הראשון לעבר, השני להווה והאחרון לעתיד).
בעברית מודרנית קיימת רק נטיית פועל אחת שיכולה להיחשב כסימון של מודוס – נטיית הציווי.
בכל יתר המקרים, נטיית הפועל אינה משתנה במעבר בין המודוסים השונים.
לדוגמה, במשפטים: "אני בטוח שמחר יירד גשם" ו"אני רוצה שמחר יירד גשם" נטיית הפועל במשפט המשועבד אינה משתנה, אף שהמודוס שלו משתנה.
במשפטים המקבילים בשפות כגון צרפתית ספרדית וגרמנית, נטיית הפועל משתנה על-פי המודוס.
לדוגמה, בצרפתית:

je suis sûr qu'il pleuvra (=אני בטוח שיירד גשם)

לעומת:

je veux qu'il pleuve (=אני רוצה שיירד גשם).

המודוס שמתייחס לרצון או משאלה מכונה סוביונקטיב (subjunctive) או קוניוקטיב (conjunctive).
בעברית מקראית נטיית הפועל סימנה יותר מודוסים מאשר בעברית מודרנית.
צורות ה"עתיד המקוצר", למשל בביטוי "יהי אור" (בראשית א' ג'), מסמנות מודוס המכונה "יוסיב" (jussive), המבטא רצון כללי שאירוע או מצב יתרחשו, אף כי הם עדיין אינם מציאותיים.
בעברית מקראית קיימת גם נטיית פועל המכונה "עתיד מוארך", למשל "אלכה-נא השדה ואלקטה בשִבֳּלים" (רות ב' ב'), המבטאת מודוס המכונה קוהורטטיבי (cohortative), כלומר זירוז עצמי או הבעת כוונה אישית לבצע פעולה שעדיין אין לה קיום במציאות.
רוב הניבים של השפה הערבית, גם הערבית הספרותית וגם הניבים השונים של הערבית המדוברת, כוללים מערכת עשירה יחסית של סימון מודוסים.
בערבית פלסטינית, למשל, הצורה "בְתִשְרַב" מסמנת זמן עתיד דקלרטיבי – אתה תשתה (בוודאות); הצורה "תִשְרַב" מסמנת הצעה או משאלה – הואל לשתות, מוטב שתשתה; ואילו הצורה "אִשְרַב" מסמנת ציווי – שְתֵה.
באנגלית נטיית הפועל אינה משתנה בדרך-כלל על-פי המודוס, אולם יש שרידים לקיומן של נטיות כאלה בעבר.
לדוגמה, בחלק מהניבים של השפה האנגלית מקובל לומר:

I wish I were rich.

ולא:

I wish I was rich.

במשפט הראשון נטיית הפועל be משתנה מ-was ל-were כביטוי לכך שמדובר במשאלה ולא במצב מציאותי.
במשפטים משועבדים שבאים אחרי פעלים כגון suggest, order, demand וכו', מופיעה נטיית הפועל בצורת המקור שלה (base form).
לדוגמה:

The President ordered that the troops be withdrawn immediately.

ולא:

The President ordered that the troops are withdrawn immediately.

גם זה שריד לנטיית מודוס, שמסמנת כי מדובר באפשרות ולא באירוע מציאותי.
על כל פנים, אלמנט זה מאפיין בעיקר לשון ספרותית יותר, ואינו נפוץ בשפה המדוברת.

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות למודוס (בלשנות):
•בלשנות
•מורפולוגיה (בלשנות)