כל מה שרצית לדעת על מחנה המעבר מריינפלדה:
מחנה המעבר מריינפלדה (Notaufnahmelager Marienfelde) במערב ברלין היה אחד משלושה מחנות שהופעלו על ידי גרמניה המערבית בתקופת גל ההגירה הגדול מגרמניה המזרחית, בעיקר בין השנים 1950 ל-1961, כדי לקלוט קליטה ראשונית את המהגרים למערב.
מאז 1949, לאחר הקמתן של שתי הגרמניות, נהרו תושבי גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית ובפרט למערב ברלין כדי להתאזרח שם.
ב-1949 כולה היגרו כ-129,000 איש, והמספר הלך ועלה משנה לשנה.
ב-1950, לאחר אישור חוק החירום הפדרלי, הוקם בברלין מוקד ארעי לקליטתם בשרלוטנבורג, אך עם הגידול במספר המהגרים – כ-200,000 ב-1950, כ-165,000 ב-1951 וכ-182,000 ב-1952, התעורר הצורך במחנה מעבר מסודר.
לאחר סגירת הגבול בין שתי הגרמניות, במאי 1952, עוד החמירה הבעיה, ורבבות פליטים הגיעו למערב ברלין, אל המחנה היחיד שנשאר לקלטם.
ביולי אותה שנה הונחה אבן הפינה למחנה חדש, מריינפלדה, ברובע שנברג שבאזור הכיבוש האמריקאי.
השיקולים שהנחו את מחלקת מחנות החירום הפדרלית (Notaufnahmelagers des Bundes), האחראית ליישום החוק לגבי מיקום המחנה היה קרבתו לשדה התעופה טמפלהוף והקרבה לקווי הרכבת של ה-S-Bahn.
המחנה בבנייתו, 1952
המחנה החל לפעול באוגוסט 1953, עם יכולת קליטה לכ-2000 איש, והתמלא במהירות לאור גלי ההגירה הגדולים לאחר התקוממות פועלי הבניין במזרח גרמניה ב-17 ביוני.
המחנה הורחב עוד ועוד, אך תמיד היה מאוכלס בצפיפות.
בבואם למחנה היו המהגרים מתושאלים על ידי חוקרי מודיעין לנסיבות עזיבתם כדי לבדוק אם אין הם מרגלים סמויים.
אם נמצא שהיו נרדפים פוליטית בארצם, או שנשקפה להם סכנת חיים, היו מקבלים סיוע נוסף מהרשויות, ואם לאו, הותר להם להישאר אך ללא סיוע.
לאחר מכן נשארו המהגרים ללון במחנה עד שהוטסו למערב גרמניה, שם נקלטו בעבודה במדינה המתפתחת במהירות, שבה היה ביקוש גדול לכוח אדם מקצועי.
מיעוטם של המהגרים בחרו להישאר במערב ברלין, שם יכלו להתגורר ולעבוד, ואף לחזור (עד 1961) למזרח העיר לצורך קניות במחירי מציאה.