כל מה שרצית לדעת על מלחמת הצ'אקו:
מלחמת הצ'אקו (1932 – 1935), מלחמה בין בוליביה ובין פרגוואי על השליטה באזור הצ'אקו בדרום אמריקה.
אזור הצ'אקו הוא אזור של אדמת טרשים ששטחו כ-250,000 קמ"ר, ומצוי בין בוליביה ופרגוואי.
למרות שהאזור היה מאוכלס בדלילות, השליטה בנהר פרגוואי הזורם לאורך האזור הייתה נותנת לאחת משתי המדינות, החסרות מוצא אל הים, גישה אל האוקיינוס האטלנטי.
גישה לים הייתה חשובה במיוחד לבוליביה אשר איבדה את גישתה אל האוקיינוס השקט במלחמה עם צ'ילה ב-1883.
יתרה מכך, גילויו של נפט למרגלות הרי האנדים גרם למחשבה שאזור הצ'אקו יכול להיות עשיר בנפט.
בבוררות בינלאומית טענה בוליביה כי האזור היה חלק מן המושבה הספרדית שקדמה להקמת בוליביה, ואשר בוליביה היא יורשתה החוקית.
בינתיים החלה פרגוואי לעבד את האזור מבחינה חקלאית.
מבחינה אתנית, שבטי הגוארני שחיו במקום היו קרובים לשבטי הגוארני החיים בפרגוואי.
לבסוף יש לציין כי פרגוואי איבדה כמחצית משטחה לברזיל, אורוגוואי וארגנטינה, במלחמת הברית המשולשת, בשנות השישים של המאה ה-19.
תקריות גבול אירעו לאורך כל שנות העשרים של המאה ה-20 ושיאן היה בפריצת מלחמה כוללת בשנת 1932, כאשר הצבא הבוליביאני נענה לפקודת הנשיא דניאל סלמנקה ותקף את חיל המצב הפרגוואיי בונגרדייה.
מלחמה זו הייתה אסון לשני הצדדים.
השכבה האירופית השלטת בבוליביה כפתה את הגיוס על יתר האוכלוסייה, אשר לא חשה הזדהות עם המדינה.
למרות שפרגוואי הצליחה לייצר להט לאומני, היו חייליה לא מאומנים, ובלתי מוכנים לתנאים הקשים של האקלים בהם נתקלו.
למעשה, מתו יותר חיילים ממגפות כמלריה מאשר בלחימה בפועל.
שני הצבאות נעזרו בשכירי חרב מרחבי העולם.
מפקד צבא בוליביה לאורך חלק ניכר מן המלחמה, והשליט דה פקטו של המדינה באותה העת, היה איש צבא גרמני, בוגר מלחמת העולם הראשונה בחזית הרוסית, בשם הנס קונדט.
פרגוואי, מצידה, נעזרה במשלחת איטלקית גדולה, אשר סיפקה כוח אדם וציוד שסייע לפרגוואים שסבלו מנחיתות ניכרת בתחומים אלו.
במלחמה נעשה שימוש בציוד מודרני – חיל אוויר, טנקים ושריוניות.
פרגוואי זכתה כמעט בכל הקרבות החשובים במלחמה, באמצעות כיתור כוחות בוליביאנים עודפים מבחינה מספרית.
הנהגה עדיפה והיכרות עם השטח היו הגורם המכריע לטובת פרגוואי.
עם זאת, היו מגבלותיה של פרגוואי חומריות – עובדה היא כי מתחילת המלחמה, לאחר הקרבות הראשוניים, הסתמך צבא פרגוואי על שלל בוליביאני, כך שרוב המשאיות, הארטילריה, מכונות היריה והנשק האישי של צבא פרגוואי היו מתוצרת בוליביה.
המלחמה הביאה את שתי המדינות לסף פשיטת רגל.
בנוסף לכך, ב-27 בנובמבר 1934 גנרלים בוליביאנים המתוסכלים מהכישלון במלחמה החליפו את הנשיא סלמנקה, כאשר זה ביקר במטה הצבא בווילמונטס, בסגן הנשיא חוסה לואיס טחאדה סורזנו.
ב-1935 כבשה פרגוואי את כל השטח השנוי במחלוקת.
הפוליטיקאים בפרגוואי ביקשו להמשיך את הלחימה אל תוככי בוליביה.
בוליביה, מצידה, הייתה נחושה להחזיר את שאיבדה, ונשענה על עתודות ענקיות של כוח אדם.
לבסוף הבינו הצדדים כי יש להפסיק את המלחמה.
פרגוואי שבתה 300,000 בוליביאנים, שכלכלתם הייתה עליה.
המלחמה הביאה לידי מיצוי את כוח האדם של פרגוואי, והיא לא יכלה לסבול עוד אבידות.
כאשר השכילו הצדדים להסכים על הפסקת אש, ב-12 ביוני 1935, פרגוואי הייתה בעלת שליטה במרבית האזור.
שליטה זו הוכרה באופן רשמי בהסכם הפסקת האש משנת 1938 שנחתם בארגנטינה, ובו קיבלה פרגוואי את השליטה בשני שליש מחבל המריבה.
לאחר מכן התברר כי אין כל נפט בחבל הצ'אקו.
מחיר המלחמה היה כשלושים אלף הרוגים מצבא פרגוואי, וכשישים אלף הרוגים מצבא בוליביה.
בבוליביה גרמה המלחמה לזעזוע חברתי.
ההשפלה הצבאית הובילה לנטישת דרכי החיים המסורתיות של המעמד הבינוני, בתנועה שכונתה "דור הצ'אקו", ששיאה היה במהפכה שהובילה תנועת MNR המהפכנית-לאומנית, ב-1952.
בפרגוואי גרמה המלחמה לסיום שלטונה של המפלגה הליברלית, ולהחלפתו בסדרת משטרים צבאיים, עד לעלייתו לשלטון של העריץ גנרל אלפרדו סטרוסנר, ששלט במדינה ביד ברזל במשך 35 שנה משנת 1954.