כל מה שרצית לדעת על מריו דראגי:
מריו דראגי (באיטלקית: Mario Draghi; נולד ב-3 בספטמבר 1947) הוא בנקאי וכלכלן איטלקי שהחליף את ז'אן-קלוד טרישה כנשיא הבנק המרכזי האירופי ב-1 בנובמבר 2011.
קודם לכן כיהן כנגיד הבנק המרכזי של איטליה מינואר 2006 עד אוקטובר 2011.
דראגי נולד ברומא.
למד לתואר ראשון בספיאנצה – אוניברסיטת רומא וב-1976 סיים דוקטורט בכלכלה ב-MIT בהנחייתם של זוכי פרס נובל לכלכלה פרנקו מודיליאני ורוברט סולו.
בין 1981 ל-1991 כיהן כפרופסור באוניברסיטת פירנצה.
במקביל, בשנים 1984 1990 כיהן כבכיר בבנק העולמי.
הוא אף שימש כיו"ר הוועדה הכלכלית והפיננסית של הקהילה האירופית.
לאחר מכן, בשנים 1991 – 2001 היה מנכ"ל משרד האוצר האיטלקי.
במהלך תקופה זו עמד בראשה של ועדה שתיקנה את החקיקה האיטלקית העוסקת בתאגידים ואשר ניסחה את החוק המסדיר את השווקים הפיננסיים באיטליה.
דראגי אף ישב במועצת המנהלים של מספר בנקים ותאגידים, ביניהם ENI.
דראגי מונה למנכ"ל וסגן היו"ר של הפעילות הבינלאומית בגולדמן זקס ולחבר בוועדת הניהול הרחבה של הבנק, תפקיד אותו מילא בשנים 2002 – 2005.
קיימת מחלוקת באשר לתפקודו בגולדמן זקס.
פסקל קנפין, פוליטיקאי צרפתי החבר בפרלמנט האירופי, טוען כי דראגי היה מעורב בעסקאות swap (עסקה להחלפה עתידית של נכסים כספיים) לטובת ממשלות אירופיות בהן יוון, כשהוא מנסה להסוות את המצב הכלכלי שלהן.
דראגי הגיב כי העסקאות נעשו לפני שהצטרף לגולדמן זקס, וכי לא היה לו קשר אליהן.
דראגי חבר בחבר הנאמנים של המכון למחקר מתקדם הסמוך לאוניברסיטת פרינסטון, כמו גם בחבר הנאמנים של מכון ברוקינגס אשר בוושינגטון די.
סי.
.
הוא היה עמית במכון לפוליטיקה שבבית הספר ג'ון פ.
קנדי לממשל שבאוניברסיטת הארוורד.
כשמילא את תפקיד נגיד הבנק המרכזי של איטליה, כיהן גם כחבר הוועדה המנהלת של הבנק המרכזי האירופי וחבר הדירקטוריון של הבנק להסדרי סליקה בינלאומיים.
כמו כן היה נציג איטליה בבנק הבינלאומי לשיקום ופיתוח ובבנק האסיאתי לפיתוח.
באפריל 2006 מונה ליו"ר פורום היציבות הפיננסית שהפך באביב 2009 למועצת היציבות הפיננסית.
במהלך משבר החוב האירופי שהגיע לשיאו בשנת 2012, ספג דראגי ביקורת רבה על האיטיות שבה הגיב הבנק המרכזי למשבר.
דראגי מצידו סירב ליטול אחריות שבעיניו הייתה שמורה למנהיגי מדינות אירופה, ונמנע מלנקוט צעדים דרמטיים שיקלו על המדינות החייבות.
עם זאת, הוא סייע בעקיפין למדינות החייבות על ידי תוכנית מימון שכונתה LTRO, שבמהלכה הלווה הבנק המרכזי לבנקים באירופה בריבית נמוכה, והלוואות אלו נוצלו בידי הבנקים לקנות איגרות חוב ממשלתיות וכך, על ידי הגדלת הביקוש להן, להקטין את הריביות שנדרשו הממשלות לשלם לגיוס חוב חדש.
עם זאת, תועלתה של התוכנית הייתה קצרת טווח והמשבר התחדש במלוא עוזו באמצע 2012.