כל מה שרצית לדעת על משבר מניות הבנקים:
משבר מניות הבנקים היה משבר כלכלי חריף, שהתרחש בישראל בשנת 1983 והביא להלאמת הבנקים הגדולים בישראל, וירידה ניכרת בערכן של השקעות הציבור במניות הבנקים במסגרת "הסדר מניות הבנקים".
משבר מניות הבנקים ב-1983 היה לדברי דוד קליין, "שיאו של תהליך ויסות מחיריהן של מניות אלה על ידי הבנקים, אשר נמשך שנים ארוכות".
המשבר נוצר בעקבות פעולה מכוונת של רוב הבנקים הגדולים לווסת את שערי מניותיהם תוך הבטחת עלייה מתמדת ורצופה בשערי המניות (ומניעת ירידה או אף קיפאון ברמת השערים, ולו אף ליום אחד).
על ראשית התהליך נכתב בדו"ח ועדת בייסקי (עמ' 16):
התופעה שזכתה אצלנו לכינוי "ויסות" מקורה עוד בתקופה שקדמה לשנות ה-70, הגם שאופיו של ה"ויסות" השתנה במשך הזמן.
נראה שהחל בכך בשעתו בנק הפועלים ושני הבנקים האחרים (לאומי ודיסקונט) הלכו בעקבותיו.
החל משנת 1972 עדים אנו להתערבות גוברת והולכת של הבנקים במחירי מניותיהם.
אחרי בנק הפועלים, הצטרפו לוויסות גם יתר הבנקים הגדולים והבינוניים שמניותיהם נסחרו בבורסה לניירות ערך (למעט הבנק הבינלאומי הראשון).
כדי להבטיח זאת, הזרימו הבנקים, בהתמדה, מדי יום, ביקוש גדול למניותיהם (כאשר הם נסוגו ממנו בהגיע השער היומי לרמה הרצויה להם).
בפעולה זו נעזרו הבנקים בכספי המשקיעים והחוסכים בבנקים, אותם שיכנעו לרכוש את מניות הבנקים, כ"השקעה סולידית" ובטוחה, וכן בכספי קופות הגמל וקרנות הנאמנות, אותן ניהלו עבור הציבור.
פעולת הוויסות הביאה לכך ששערי מניות הבנקים עלו באופן קבוע ומתמיד, כך שנראה כאילו מניות אלה חסינות מירידה ונושאות תשואה נאותה.
עליית שערי מניותיהם אפשרה לבנקים להמשיך ולמכור מניות נוספות ולהגדיל את יכולתם להשקיע ולגייס כספים (מנוף פיננסי).
גיוס כספים זה איפשר את התרחבות הבנקים (על חשבון רווחיותם לטווח ארוך) ובא, במידה רבה, על חשבון אגרות חוב צמודות שהנפיקה המדינה (ואשר לא יכלו להתחרות בתשואה הגבוהה שהניבה ההשקעה במניות הבנקים ).
מאמצע שנת 1983 איבד הציבור את אמונו בבועת מניות הבנקים והחל מוכר את מניות הבנקים ורוכש במקומן מטבע זר.
כעבור זמן קצר, החלו הבנקים להתקשות ברכישת היצע המניות של הציבור וב-6 בספטמבר 1983 הגיעו לקצה יכולתם ופרץ משבר.
אובדן היכולת לספוג את ההיצע עלול היה להביא רבים מלקוחות הבנקים לפשיטת רגל, משום שרכשו את המניות באשראי שאותו לא יוכלו לפרוע, ולהביא את הבנקים עצמם לפשיטת רגל, משום שהבטוחות לאשראי רב שנתנו היו מניותיהם בלבד.
כדי למנוע אפקט דומינו זה, שיביא לקריסה כלכלית, הופסק המסחר במניות ארבעת הבנקים הגדולים, ובתוך שבועיים גובש "הסדר מניות הבנקים", שבו נטלה הממשלה על עצמה התחייבות לפדות את המניות במועדים שונים, יחסית לערכן ערב סגירת הבורסה.
השליטה בבנקים עברה לידי ממשלת ישראל, אך למנהליהם החדשים הושארה עצמאות עסקית מלאה, במטרה לאפשר לבנקים שמירה על כושרם לפעול בשוקי הכספים.
כאשר המסחר במניות נפתח מחדש, ירד שערן ב-17%.
מי שהחליט למכור את המניות מיד נשא בהפסד זה, אך רוב בעלי המניות העדיפו להמשיך ולהחזיק בהן עד תום התקופה שנקבעה.
ערכה של ההתחייבות לרכישת המניות שנטל אוצר המדינה על עצמו נאמד ב-6.
9 מיליארד דולר (הערך הסופי יתברר כאשר יסתיים תהליך מכירת מניות הבנקים לציבור).
בעקבות המשבר הוקמה ועדת חקירה, "ועדת בייסקי" בראשה ישב שופט בית המשפט העליון משה בייסקי.
בעקבות מסקנות הוועדה הועמדו ראשי הבנקים לדין והועלו הצעות שונות לרפורמה בשוק ההון, שרובן מומשו רק שנים רבות מאוחר יותר.
בעקבות המשבר החליטו הבנקים על שינוי במדיניותם, העלו את העמלות ללקוח, סיווגו את הלקוחות בהתאם לכדאיות של ביצוע עסקים עמם ודחו חלק מהלקוחות שנחשבו בלתי כדאיים.
בעקבות המשבר גם צמצמו הבנקים את מספר סניפיהם, במיוחד באזורים בהם היה הפוטנציאל הפיננסי מצומצם וקטן מספר העובדים בבנקים.