כל מה שרצית לדעת על מתווה קלינטון:
מתווה קלינטון הוא השם לקווים מנחים להסדר קבע בין ישראל לפלסטינים, שאותם הציע נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בסוף שנת 2000.
הרקע למתווה קלינטון היה תחילתה של האינתיפאדה השנייה, כישלון השיחות שנערכו בקמפ דייוויד זמן מה קודם לכן, הבחירות המתקרבות בישראל, הסקרים שהצביעו על תבוסה אפשרית לאהוד ברק, וסיום תקופת כהונתו של קלינטון עצמו, שחפץ לסיים בהצלחה שמונה שנים של מאמצים בזירה המזרח תיכונית.
ההצעה הוגשה ב-23 בדצמבר 2000, תוך הדגשה של הנשיא כי היא אינה בת שינוי וכל צד זכאי לקבלה או לדחותה בלבד, אך לא להציע לה 'תיקונים'.
מתווה קלינטון כלל ויתור פלסטיני על זכות השיבה, ויתור ישראלי על ריבונות בהר הבית, אם כי הייתה אמורה להישאר בעלות סמלית ישראלית כלשהי באתר, חלוקת ירושלים והעיר העתיקה, והקמת מדינה פלסטינית עצמאית על מרבית השטחים, למעט גושי ההתיישבות הגדולים (מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון), שיסופחו לישראל.
על פי ההצעה תכלול מדינת פלסטין 95% משטח יהודה ושומרון וכ-80% מהמתנחלים ישארו בריבונות ישראל, ובתמורה ישראל תוותר על שטח מסוים בתחומי הקו הירוק.
על אף שמתווה קלינטון עמד בסתירה לעקרונות שלהם התחייב אהוד ברק במערכת הבחירות שלו, כמו שלמות ירושלים והריבונות על הר הבית, המתווה זכה, עם השגות והסתייגויות, לרוב גדול בממשלה, כשרק השר רוני מילוא הודיע על התפטרותו בעקבות קבלתו.
במילותיו של קלינטון: "ברק וערפאת קיבלו את המתווה כבסיס למאמצים עתידיים, אולם שניהם הביעו הסתייגויות".
ההסתייגויות קיבלו התייחסות בפגישה בטאבה, והצליחו להביא להתקדמות משמעותית שיכלה להוביל להסכם, אבל ישראל דחתה.
משא ומתן לא רשמי המשיך, והוביל להסכם ז'נבה, שגם הוא נדחה על ידי ישראל ווושינגטון.
מתווה קלינטון, למרות היותו קו מנחה בהצעות פשרה שונות בשנים האחרונות, אינו מחייב את ממשלות ישראל ועמד בסתירה למדיניותו של אריאל שרון, מחליפו של ברק בראשות הממשלה.