כל מה שרצית לדעת על נווה (עיר בסוריה):
נווה (בערבית: نوى, תעתיק מדויק: נַוָא) היא עיירה בסוריה, בה מתגוררים כ-60,000 בני אדם.
העיירה נמצאת בגובה 575 מטר מעל פני הים, בסמיכות לגבול עם ישראל בגולן, וליד הכביש המחבר את קונייטרה עם אזור החורן שבדרום סוריה.
בימי המשנה והתלמוד התגוררו בעיר יהודים רבים.
המפורסם שבחכמי העיר מאותה תקופה הוא ר' תנחומא בר אבא, מחבר מדרש תנחומא.
ברחבי העיר נתגלו עדויות ארכאולוגיות רבות לעברה היהודי: סמלי מנורה, תבליטי אשכולות ענבים וכתובות בשפה העברית.
בעיר אף נמצא בית כנסת עתיק, שבין שרידיו נמצאו עיטורי מנורה.
העיר נזכרת בתוספתא ובתלמוד, וכן בפסיפס כתובת רחוב (שורה 10), בהלכה המפרטת שמות של עיירות יהודיות ב"תחום נווה" לעניין מצוות התלויות בארץ.
בתחילה, היו העיירות "מותרות", כלומר פטורות משמיטה ומעשרות (בשל ריבוי האוכלוסייה הנכרית באזור, חרף היותה של העיר בתחומי הארץ), ולאחר מכן "נאסרו", כלומר חויבו בקיום המצוות (יתכן בשל ריבוי האוכלוסייה היהודית).
במספר מקומות במדרש (איכה רבה א, יז; א, ס) מוזכרת עיירה בשם "חלמיש" ששכנה בסמוך לעיירה נווה, ושתושביה התנכלו לנווה הסמוכה בשל יהודיה הרבים.
מקומה של חלמיש זו אינו ידוע לנו כיום.
מהעיר הגיע גם האמורא רבי שילא דנוה, שמסר הלכות בשם ריש לקיש, ואשר רבני קיסריה מסרו הלכות בשמו.
אוסביוס, בחיבורו האונומסטיקון (תחילת המאה ה- 4 לספירה), קרא לעיר "נינוה", וכינה אותה "עיר של יהודים".
בתקופה המוסלמית הייתה העיר בירת אזור החורן וגם באותה העת התקיימה בה קהילה יהודית.
הגאוגרף הערבי יאקות אל-חמאווי, בן המאה ה-13, גרס ששדות העיירה היו שדות המרעה של איוב.
כמו כן ישנה אמונה מוסלמית ששם בן נח קבור בעיר והוא מכונה "נבי א-סאם".
בימי הביניים נטו יהודים לזהות את נווה עם שוה קרייתיים הנזכרת בספר בראשית (פרק י"ד, פסוק ה'), אך לפי אנציקלופדיה מקראית יש לחפש את מקומה דרומה משם, בגלעד הדרומי.