כל מה שרצית לדעת על נחלת שבט מנשה:
נחלת שבט מנשה עלתה בגורל "בית יוסף", לאחר נחלת שבט אפרים.
נחלת שבט מנשה נחשבת לגדולה שבנחלאות השבטים.
לשבט מנשה שתי נחלאות: האחת בעבר הירדן המזרחי והשנייה בעבר הירדן המערבי.
מושב בני השבט משתרע מהים התיכון עד הגלעד והר החרמון.
ברכת משה התקיימה בהם:"וּמֵרֹאשׁ, הַרְרֵי-קֶדֶם; וּמִמֶּגֶד, גִּבְעוֹת עוֹלָם".
הגורל, אשר לפיו חולקו הנחלאות, היה מבוסס, בין השאר, על היכולת הכלכלית של חבל הארץ לפרנס את האוכלוסייה אותה הוא יישא.
יהושע בן נון מציין מדוע דווקא השבטים לבית יוסף נחלו את השומרון.
בתחומי השבטים אלה, על פני שטח רחב, עדיין ישבו עמים זרים: הַפְּרִזִּי,ְהָרְפָאִים והַכְּנַעֲנִי, אלה היו עמים חזקים שרק שבטים חזקים יכולים להמודד עימם.
כמו כן, היו בהר אפרים ובהר מנשה שטחי יערות, שאינם מאפשרים לעבד את האדמה.
רק שבט חזק יכול לברות את היערות.
העובדה כי מדובר באזורים בעלי פוטנציאל כלכלי נמוך באה לידי ביטוי בדלילות האוכלוסייה בהם.
בכתבי אל-עמארנה, המתארים את שמות הערים שנכבשו בארץ ישראל, לא מופיעות ערים מהר שומרון.
מיעוט האוכלוסייה באזור איפשר ל"שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר, הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ" לומר לבני יעקב, בבואו לבקש את דינה לבנו: "וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם, לִפְנֵיהֶם".
ואכן בני יעקב מוצאים את המרחב נוח למרעה ורועים בו את צאנם בשכם :"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם".
גם הממצאים הארכאולוגיים בסקר ארכאולוגי בשנת תשכ"ח שנערך בשומרון אחרי מלחמת ששת הימים, הראו כי מעט שרידים ארכאולוגיים התגלו מהתקופות שקדמו לתקופת התנחלות בני ישראל.