כל מה שרצית לדעת על ניבים של הרוסית:
בדיאלקטולוגיה של הרוסית מבחינים בין שתי קטגוריות של אזורים בהם מדוברת הרוסית התואמות לשתי תקופות בהיסטוריה של הרוסית: מקום מושבם המקורי של דוברי הרוסית (האזור שבו נפוצה הרוסית במאה ה-15) ללא אזורי אורל, סיביר וצפון הקווקז, מצד אחד, ומרחב התפוצה המאוחר יותר של הרוסית (הכולל את רוסיה האסייתית, את השטחים שמעבר לוולגה ואת הקווקז), מצד שני.
באזורים מהקטגוריה הראשונה מבחינים בין שתי קבוצות גדולות של ניבים – צפוניים ודרומיים – הנבדלים זה מזה בצורה חדה, וכמו כן קבוצת ביניים, הניבים המרכזיים, שכוללים מאפיינים של שתי הקבוצות לעיל.
הניבים המרכזיים מדוברים במחוזות פסקוב, טבר, מוסקבה, ולדימיר, איבנובו, ומחוז ניז'ני נובגורוד.
מצפון להם מדוברים הניבים הצפוניים, ומדרום להם – הדרומיים.
באזורים מהקטגוריה השנייה אופייני היעדר מובהקות בחלוקה בין הניבים, ריבוי של ניבים בעלי תפוצה בינונית ונמוכה שמקורם במתיישבים מאזורים שונים, וכמו כן סימנים לעירוב בין ניבים שונים.
הרוסית הסטנדרטית, או הרוסית הספרותית, כפי שהיא מכונה, מבוססת על הניבים המרכזיים של הרוסית, ובמיוחד הניב המוסקבאי, המוסדות הממשלתיים של מוסקבה, התיאטראות שלה, המדענים, אנשי הרוח והעסקנים הציבוריים שפעלו בה.
מידת ההבדל בין הניבים אינה גבוהה, ולכן הם ניתנים להבנה הדדית.
עם התפתחות החינוך, ההתרחבות הניכרת בשימוש באמצעי תקשורת המונים וההגירה הרבה, שהתרחשו כולם במאה ה-20, גרמו להפחתה משמעותית בשימוש בדיאלקטים האזוריים, וכיום רוב השימוש בהם נעשה בידי מבוגרים בני יישובים חקלאיים ותושבי-ספר.
בין צורות הדיבור של האוכלוסייה העירונית מאזורים שונים ברוסיה אין הבדלים רבים, ועיקרם הבדלים לקסיקליים ופונטיים, שלעיתים קשורים לניבים המקומיים.
במאה ה-19 יחד עם הניבים העיקריים של הרוסית שצוינו לעיל, נחשבו גם האוקראינית והבלארוסית לניבים של הרוסית, ונקראו "רוסית קטנה" (אוקראינית) ו"רוסית לבנה" (בלארוסית) או "הניב הרוסי-הקטן" ו"הניב הרוסי-הלבן" בהתאמה.
הרוסית של ימינו כונתה "רוסית גדולה", וניביה נקראו "רוסית גדולה צפונית" ו"רוסית גדולה דרומית".

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות לניבים של הרוסית:
•רוסית