כל מה שרצית לדעת על ניו דיל:
הניו דיל (מאנגלית: New Deal, מילולית: עסקה חדשה) הוא כינוי כולל לסדרת תוכניות כלכליות בארצות הברית בין השנים 1933 ל-1936.
התוכנית כללה פרסום צווים נשיאותיים והעברת חוקים במהלך כהונתו הראשונה של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט.
התוכנית הייתה כתגובה לשפל הגדול, והתרכזה במה שנקרא "שלושת ה-R-ים": הקלה, שיקום ורפורמה (Relief, Recovery, and Reform), כלומר הקלה למובטלים ולעניים, שיקום הכלכלה לרמה סבירה, ורפורמה במערכת הפיננסית לשם מניעת שפל עתידי.
הניו דיל יצר תקופה פוליטית חדשה בארצות הברית, בה שלטה המפלגה הדמוקרטית בבית הלבן.
בסיסי כוחו של הניו דיל היו הליברלים, הדרום הלבן, הדמוקרטיים המסורתיים, הערים הגדולות, איגודי עובדים ומיעוטים.
הרפובליקנים היו חלוקים ביחסם כלפי הניו דיל: השמרנים טענו שהוא פוגע בעסקים ומעכב את הצמיחה, ואילו הליברלים הסכימו לקבל חלקים ממנו והבטיחו לייעל את התוכנית.
מתנגדי התוכנית שלטו בקונגרס מ 1936 עד 1937.
מ-1934 עד 1938, רוזוולט נעזר בקונגרס כדי להעלות את ההוצאה הציבורית במה שכונה "הניו דיל השני".
היסטוריונים מבחינים בין הניו דיל "הראשון" (מ-1933 עד 1934) ובין הניו דיל "השני" (מ-1935 עד 1938), שהיה יותר שנוי במחלוקת.
הניו דיל הראשון עסק בבנקים, בתעשייה, בחקלאות ובארגוני מסילות הרכבת, כדי לעזור להם לשרוד כלכלית.
המנהל הפדרלי לסיוע חירום סיפק 500 מיליון דולרים לשיקום ערים במהלך התוכנית, ואילו מנהל העבודות האזרחי סיפק תקציב לרשויות מקומיות כדי לבצע עבודות ציבוריות.
הניו דיל השני עסק בחקיקה: חקיקה לקידום איגודים מקצועיים, הפיכת הממשל הפדרלי למעסיק, יצירת הביטוח הלאומי ותמיכה בחוואים ובמהגרים.
בנוסף, התוכנית כללה את יצירתן של רשות השיכון של ארצות הברית ומנהלת החקלאות האמריקנית ב-1937.
בנוסף נחקק חוק שכר מינימום.
הידרדרות כלכלית בין השנים 1937–1938, וחילוקי דעות חריפים בין פדרציית העבודה האמריקאית לבין איגודי התעשיינים הוביל לניצחונות רפובליקניים בקונגרס, וליצירת קואליציית נגד לניו דיל.
ב-1942 וב-1943 הקואליציה השמרנית הצליחה לחסום חוקים ליברליים, ולבטל את תוכניות מנהל עבודות הקדמה וחיל השימור האזרחי.
רוזוולט עצמו הפנה את מירב תשומת לבו למלחמת העולם השנייה בשנים אלו.
בית המשפט העליון קבע שמנהל השיקום הלאומי וחוק התיאום החקלאי נוגדים את החוקה, אולם חוק התיאום החקלאי נכתב מחדש ואושר.
דווייט אייזנהאואר, הנשיא הרפובליקני הראשון לאחר הניו דיל, לא ביטל את הרפורמות ואף הרחיב אותן.
בשנות ה-60, הנשיא לינדון ג'ונסון קידם תוכנית בשם "החברה הגדולה", שהמשיכה להרחיב את מדיניות הניו דיל.
תוכנית זאת נשמרה גם בימי הנשיא הרפובליקני ריצ'רד ניקסון.
ב-1974, ירדה קרנו של הניו דיל והחלו להישמע קריאות להקטנת המעורבות הממשלתית.
בשנות ה-90 בוטל חוק הבנקים חוק גלאס-סטיגל שנחקק בימי הניו דיל.
למרות זאת, ישנם גופים שנוסדו במהלך הניו דיל ועדיין פעילים כיום, כגון התאגיד הפדרלי לביטוח פקדונות ורשות עמק טנסי.