כל מה שרצית לדעת על ניסן נמנוב:
ניסן נמנוב (מכונה גם רֶבּ ניסן) (תרס"ד – תשמ"ד), היה רב ומשפיע חסידי לאלפי תלמידים שהתחנכו בישיבות תומכי תמימים בטשקנט וסמרקנד שבאוזבקיסטן, ובברינווא(אנ') שבצרפת, תחת ניהולו.
הוא נודע בתפילתו שהייתה נמשכת שעות ארוכות, במשמעת העצמית שלו, ובביאוריו לספר התניא.
דמותו הייתה ועודנה מודל לחיקוי בקרב חסידי חב"ד.
נמנוב, נולד בעיירה ז'לובין(אנ') שבבלרוס בשנת תרס"ד (1903).
הוא למד והתחנך בישיבת תומכי תמימים בעיירה לובביץ', אצל האדמו"ר החמישי מליובאוויטש, רבי שלום דובער שניאורסון.
בשנים מאוחרות יותר מונה על ידי אדמו"ר השישי, רבי יוסף יצחק שניאורסון, כמשפיע וכראש ישיבה בישיבות חב"ד במספר ערים ברוסיה.
בשנת תר"צ (1930), נאסר ונשלח לגלות, בשל היותו מלמד תורה, דבר שהיה אסור על פי החוק בברית המועצות.
בשנת תש"ד, בהיותו בטשקנט נקרא הרב נמנוב לשמש כמשפיע בישיבת חב"ד בעיר הסמוכה סמרקנד.
למרות היותו מבין צעירי החסידים, היה מנהל עדת החסידים באותה התקופה בעירו ואף חסידים מבוגרים ממנו שמעו להוראותיו.
כעבור שנתיים (תש"ו) עזב את ברית המועצות למחנה הפליטים בפוקינג (אנ'), גרמניה.
בתש"ח נסע לצרפת על פי הוראתו של הריי"צ, והצטרף להנהלת ישיבת חב"ד בעיר ברינווא.
כעבור תקופה קצרה, מונה הרב נמנוב למנהל ומשפיע ראשי של הישיבה.
שיטת החינוך שלו, הדגישה את הערך של עבודת השם מתוך "קבלת עול".
לאחר הכתרת הרבי מליובאוויטש כאדמו"ר, הפך לחסיד שלו והיה נוסע אליו לעתים תכופות.
כמנהל הישיבה עמד עמו בקשר רצוף, והרבי אף כתב לו מאות מכתבי הדרכה.
ההערכה הרבה שהחסידים רחשו אליו התבטאה בהגדרתו כ"בינוני" במושגי התניא.
תואר זה, מתייחס לאדם שכל מעשה, דיבור או מחשבה שלו, נעשים לשם שמים.
נפטר בט' באייר תשמ"ד, ובנו הרב יצחק נמנוב, ממלא את מקומו כמנהלה הרוחני של הישיבה.
חידושיו על התניא נדפסו בספר "חידושי הרנ"נ על ספר התניא".
תולדותיו ואמרותיו עתידים לצאת בקרוב בספר מיוחד בעריכת הרב ישראל אלפנביין.
חלקים מספר זה התפרסמו בשבועון כפר חב"ד.