כל מה שרצית לדעת על סדר השיח:
סדר השיח (L'ordre du Discours) היא הרצאת הבכורה של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, שנערכה בקולז' דה פראנס ב-2 בדצמבר 1970.
ההרצאה שעובדה לספר הפכה במהרה ל"טקסט מפתח" עבור פרשני פוקו, שכן פוקו עוסק בה לראשונה באופן מושגי ושיטתי בשאלות של כוח ושליטה, ומנתח את המימד החומרי והפרקטי של השיח, ואת המבנה שלו כזירה של יחסי כוח.
בהרצאה מנתח פוקו את מושג ה"שיח", המרכזי להגותו: "מה כל כך מסוכן", הוא שואל, "בעובדה שאנשים מדברים, ושדיבורם מתרבה במהירות? מה הסכנה שבכך?.
.
.
אני מניח שבכל חברה ייצור השיח הנו בו בזמן נשלט, נבחר, מאורגן ומופץ בהתאם למספר מסוים של פרוצדורות, שתפקידם הנו להסיט את כוחותיו וסכנותיו, להתמודד עם אירועים לא צפויים, לחמוק מחומריותו הכבדה והאימתנית".
הדיבור, טוען פוקו, אינו חופשי, שכן ידוע לכל שלא כל אחד יכול לומר כל דבר בכל מקום ובכל זמן.
השיח פועל תמיד על-פי חוקי הדרה והרחקה, אך גם מתוך מנגנוני שימור והפצה.
פוקו מציע מספר חוקים וחלוקות לניתוח אופני השליטה והפעולה של שיחים.
החלוקה הראשונה היא על פי האיסור; ישנם שלושה סוגי איסור חופפים, משלימים וקשורים שקובעים:
על מה מדברים – מהו אובייקט השיח
איפה, מתי וכיצד מדברים – טקסיות השיח
מי רשאי לדבר
חלוקה שנייה שחוצה את השיח היא האופוזיציה בין היגיון ושיגעון; משוגע הוא זה שדיבורו אינו מתיישב עם השיח הכללי, המשותף; בתרבות שמגדירה את עצמה דרך מושגים של תבונה ונאורות, דיבורו של המשוגע נותר מחוץ לשיח, כמעין רעש.
חלוקה שלישית שמזהה פוקו ביחסי ההדרה עליהם מכונן השיח הנה אופוזיציה בין אמת ושקר; אמת, טוען פוקו, אינה דבר מוחלט ובלתי תלוי, אלא היא בעצמה תוצר היסטורי, כפוי ושרירותי ביסודו.
זו אמת שהיא תוצר של תשוקה ורדיפה אחר האמת.
רק כאשר אנו מצויים "בתוך השיח" ומקבלים את כלליו, רק אז יכולה האמת להגיח כדבר אבסולוטי, נייטראלי ובלתי תלוי.
הרצון לאמת, או הרצון לידע, בדומה למערכות הדרה אחרות, נשען על מוסדות ומנגנונים ולכן מלווה ברבדים שלמים של פרקטיקות כמו מערכת חינוך, מערכת ספרותית, פרסומים, ספריות, חברות ידע ומעבדות.
יתרה מזו, לרצון זה מתלווה אופן מסוים בו הידע משמש בחברה, מנוצל מחולק ומיוחס על ידי חבריה.
כך נוטה הרצון לאמת, בהיותו שעון על מוסדות ומנגנונים, להפעיל סוג של לחץ או כוח: כוח של כפיה שמופעל על צורות שיח שונות.
שלושת מנגנוני הדרה אלו משמרים את השיח מבחוץ, וקובעים מה נכנס ומי נכנס לתוך שיח.
פוקו מאפיין, בנוסף, את מערכת החוקים הפנימיים לפיהם מפעיל השיח את שליטתו ותיחומו העצמי; חוקים העוסקים בסיווג, סידור והפצה של השיח.
חוקים אלו מהווים מימד אחר של שליטת השיח – על המקרה והמקרי.
הראשון הנו הקוֹמֱנְטָר (פרשנות); פרשנות הנה ניסיון להסביר ולבאר טקסט ראשוני, מקורי.
מבחינת הפרשנות, טוען פוקו, ישנו הבדל בין טקסט ראשוני וטקסט משני.
הפרשנות מאפשרת, ראשית, ליצור סוגי שיח חדשים ללא סוף על בסיס אותו מוקד של טקסט ראשוני (כמו למשל, פרשנויות התנ"ך, או "החזרה לפרויד").
הכובד הרב של הטקסט המקורי, קיבעונו, משמעויותיו האפשריות, עושרו המתואר, כל אלו נתונים לדיון פתוח.
שנית, תפקיד הפרשנות הנו תמיד לומר לבסוף את מה שנאמר בשקט עמוק בתוך ההיגד הקודם.
על הפרשנות לומר – באופן פרדוקסאלי אך בלתי נמנע – בפעם הראשונה את מה שכבר נאמר, ולחזור שוב על מה שלא נאמר אף פעם.
עקרון מארגן נוסף הוא פונקציית המחבר, אשר בוחנת את תפקיד ה"מחבר" בארגון, סיווג, הערכה, קיבוץ והדרה של טקסטים מסוימים (על פונקציית המחבר, ראו מהו מחבר?).
הפרשנות מגבילה את המקריות של השיח דרך פעולת זהות (identity) שמקבלת צורה של חזרה ושכפול.
עקרון המחבר מגביל את האלמנט המקרי בשיח דרך פעולת זהות המוכפפת לאינדיבידואליות ו"אני".
עקרון מארגן נוסף הוא הדִיסְציפְּלינה; הדיסציפלינה אינה סך-כל האמיתות שניתן לומר בנושא מסוים, וגם לא כל מה שניתן לקבל הודות לעקרון של בהירות או הסדרה מסוימת; היא מה שניתן לומר בתוך אילוצים שיוצרות הנחות מסוימות על נושא מסוים, כלומר, בתוך שדה תאורטי מסוים (כמו שרפואה אינה יכולה לדון בהשפעת הכוכבים וכדומה).
על טענה למלא מערך מורכב של תנאים לפני שהיא יכולה להיות משויכת לדיסציפלינה: עליה להיות "בתוך האמת", כלומר בתוך מה שמזוהה כתחום שדה הידע.
למשל, ההצהרות של מנדל לא התקבלו בזמנן, משום שהוא לא היה "בתוך האמת", (למרות שדבריו אחר-כך הפכו ל"אמת").
ניתן לומר אמת בחלל ריק, אך לדבר "בתוך האמת" ניתן רק דרך חוקים של מדיניות שיח.
הדיסציפלינה מכוננת מערכת שליטה על הייצור של השיח, וקובעת את גבולותיו על ידי פעולת זהות שלובשת צורה של הפעלה מחדש של חוקים; אי אפשר להבחין בתפקיד המכונן של צורות הגבלה אלו מבלי לראותם כצורות אילוץ וכפיה.
"עקרון הדיסציפלינה" מנוגד ל"עקרון מחבר" משום שדיסציפלינה מוגדרת על ידי קבוצת אובייקטים, מתודות, גוף הטענות שנחשבות כאמיתיות, המשחק הפנימי של חוקים, הגדרות, טכניקות וכלים.
כל אלו מכוננים מערכת אנונימית, נגישה בחופשיות לכל מי שמבקש אותה או יודע להשתמש בה, מבלי להטיל ספק בתוקפה.
הדיסציפלינה מנוגדת גם לפרשנות, משום שבה, בניגוד לקומנטר, מה שמונח מראש אינו משמעות שיש לגלות מחדש וגם לא זהוּת עליה יש לחזור: דיסציפלינה היא מה שנדרש כדי להבנות זהויות חדשות.
כדי שתתקיים דיסציפלינה צריך שתתקיים אפשרות עיצוב אין-סופית של הצעות חדשות.
את ההרצאה הקדיש פוקו למורו ופטרונו המנוח, ז'אן איפוליט (Hyppolite), שאת כיסאו בקולז' ירש.
היפוליט היה מי שדחף טרם מותו לבחירתו של פוקו לקולז', יחד עם הפרופסורים דומזיל, ז'ול וולמן (Vuillemin) ופרנן ברודל.
מבין כל הרצאתותיו של פוקו בקולז', רק הרצאה זו יצאה לאור כספר בחייו.
היא תורגמה לעברית בהוצאת בבל.