כל מה שרצית לדעת על סוקרטס:
סוקרטס (ביוונית: Σωκράτης) היה פילוסוף יווני אשר חי בין 4 ביוני 470 (או 469) ל-7 במאי 399 לפנה"ס.
הוא היה הוגה כה משמעותי מתקופתו והלאה עד כי את כל שאר הפילוסופים שקדמו לו כינו בשם "קדם-סוקרטיים".
הוא לא הותיר אחריו כתבים כלשהם, וידיעותינו עליו מגיעות מתיאורים חיצוניים, בעיקר תיאוריו כפי שהוא מופיע ביצירותיו אצל תלמידיו: אפלטון וקסנופון.
אף על פי שדמותו כפי שמצטיירת אצל אפלטון היא המוכרת והמעניינת יותר, נראה שתיאורו אצל קסנופון הוא הנאמן יותר למקור.
ציטוט מדבריו מופיע גם במחזותיו של אריסטופנס.
אפלטון לקח לעצמו מידה רבה ביותר של חירות אמנותית בתיאורו את סוקרטס.
לעתים קרובות הוא מלביש עליו את דעותיו שלו עצמו, במקום להציג את דעותיו המקוריות.
במקרים רבים ברור שהדברים שהוא שם בפיו לא היו יכולים להיאמר באמת על ידי סוקרטס עצמו, כמו, למשל, כאשר הוא מציג אותו מחווה דעה על מאורעות שלא נתרחשו אלא לאחר מותו.
כך דווקא דמותו כפי שמתוארת אצל קסנופון, הפחות מרתקת והפחות תוססת, היא האמינה יותר.
השאלה עד כמה אפלטון דייק בתיאוריו את סוקרטס נקראת "הבעיה הסוקרטית".
סוקרטס עסק בעיקר בתורת המידות ובענייני ניהול החברה והמדינה.
לטענתו, כל אדם רוצה באושרו שלו, דהיינו כל מעשה נעשה בראש ובראשונה מתוך שאלת השאלה "באיזו מידה תורם המעשה להנאתי ומונע ממני את הסבל".
סוקרטס ראה בסגולה הטובה ערך עליון, וחלק ממנה הוא החיפוש אחר ההגדרה הנכונה על מנת לדון בנושאי המוסר.
בהסתובבו ברחובות אתונה, הוא פנה לאנשים ושאל אותם שאלות על טיב העולם.
כדי לברר את דעתם בנוגע לנושא מסוים, עליו לברר תחילה מהי הגדרתם לאותו נושא והאם הגדרה זו אכן אמיתית.
סוקרטס משתמש בשאלות רבות, במעין חקירה צולבת הנקראת "אלנכוס" (ελενχος), תוך שהוא נמנע מלהכניס לדיון את דעותיו.
את כל מסקנותיו, כביכול, מסיק סוקרטס מתשובותיו של בן שיחו, המשמשות אותו בהמשך הדיון, על מנת להפריך את דעותיהם של בן או בת שיחו.
כך הוכיח בעצם שאין אנשים יודעים על מה הם מדברים כאשר הם טוענים טענות ערכיות.
שיטת דיון שכזו מכונה דו-שיח דיאלקטי, דו-שיח בו הטיעונים של סוקרטס נובעים מעמדותיו של בן שיחו מבלי שסוקרטס עצמו מתחייב לשום עמדה משלו.
סוקרטס מצליח להצביע על הסתירות הפנימיות בכל הגדרה שנותן בן שיחו ולפיכך מוכיח לו כי אינו באמת מבין את הנושא שהוא מתיימר להבין.
סוקרטס אף לפעמים מציג דעה מסוימת כאילו הייתה זו דעתו, אך בעצם עושה הוא שימוש בדעתו של בן שיחו על מנת לצלוב את השקפתו.
פעולה זו מובילה את בני שיחו לחוש מבוכה (מצב הנקרא אפוריה) בשל כך הואשם סוקרטס באירוניה הסוקראטית המפורסמת, שכן נראה היה שידע את כל התשובות מראש ורק רצה להטיח בורותם של אזרחי אתונה בפניהם.
"מותו של סוקרטס" שצייר ז'אק לואי דויד בשנת 1787
בשנת 399 לפנה"ס נשפט סוקרטס בן ה-70 על כפירה באלים והשחתת מידותיו של הנוער ונמצא אשם.
סוקרטס ניהל בעצמו את הגנתו, ובדיון על גזר דינו, כשהתבקש להציע את העונש הראוי לו, הציע שתנתן לו הזכות לאכול ארוחת חינם בבית המועצה לכל ימי חייו (כבוד שהוענק לאזרחים שהעיר הכירה להם טובה).
תשובתו זו הרגיזה את בית הדין עד כדי כך שדינו נגזר למוות, ברוב גדול של כ-300 קולות נגד 200 קולות.
יותר מאשר הרוב שבו נמצא אשם מלכתחילה (280 כנגד 220) והוא נידון להוצאה להורג בשתיית רעל מסוג רוש.
בעת שבתו בבית הכלא ניסו תלמידיו לשכנעו לברוח, אך סוקרטס טען כי אדם החי במדינה, מקבל עליו את חוקיה רטרואקטיבית ולכן לא יברח.
(דבריו של סוקרטס אל המושבעים – "אם אתם חושבים כי בהורגכם אותי תצליחו למנוע מישהו מלגנות את חייכם המושחתים, אינכם אלא טועים; אין זו דרך מילוט אפשרית או מכובדת").
כמה מן הדיאלוגים המפורסמים בהם מדבר סוקרטס הם הדיאלוגים המוקדמים והאמצעיים של אפלטון (לא לפי סדר): קריטון, אפולוגיה, אותיפרון, פיידון, פרוטאגוראס, המשתה, פוליטיאה, פיידרוס.
אולם בדיאלוגים אלו ישנה גם בעיה של אותנטיות, ולא ברור עד כמה אפלטון ייצג בכתיבתו את דעתו של מורו.
סוקרטס נחשב לדמות מוערכת גם בקרב הוגים יהודיים רבים, ביניהם הרמב"ם, רבי יוסף אלבו, וריה"ל שכתב עליו בספרו הכוזרי: ".
.
.
זאת היא מדרגת סוקרטס והדומים לו, אבל אלה אינם כי אם יחידי סגולה, שכיום אין תקווה להגיע למדרגתם" הוא התכוון בדברים אלו להציג במערומיה את דעתו של סוקרטס כי אין לאדם ממוצע הבנה ויכולת לדבוק בבוראו (בניגוד לטענת ריה"ל כי לא תיתכן דת אמת המושתתת על כישורים אנושיים יוצאי דופן).