כל מה שרצית לדעת על עיר האלוהים:
[על אודות] עיר האלוהים (בלטינית De Civitate Dei, ידוע גם בשם De Civitate Dei contra Paganos: [על אודות] עיר האלוהים כנגד עובדי האלילים) הוא ספר שנכתב בלטינית על ידי אוגוסטינוס בתחילת המאה ה-5.
הספר עוסק בנושאים הקשורים באלוהים, במרטיריות, ביהודים ובפילוסופים נוצריים אחרים.
אוגוסטינוס כתב את מסתו על מנת להסביר את מערכת היחסים של הנצרות עם דתות ופילוסופיות מתחרות, ועם הממשל הרומי, בו השתלבה הנצרות במידה הולכת וגוברת.
המסה נכתבה מעט לאחר שרומא נבזזה בידי הויזיגוטים בשנת 410.
אירוע זה הותיר את רישומו על הרומאים ורבים ראו בו עונש על זניחתם את דתם האלילית.
זהו הקשר החלטתו של אוגוסטינוס להציע את נחמת הנצרות, בכותבו כי עיר האלוהים תנצח בסופו של דבר, באופן סמלי.
אוגוסטינוס הפנה את המבט השמימה, לכיוון גן העדן, מוטיב חוזר ביצירות נוצריות מתקופת שלהי העת העתיקה וחידוש מהפכני לאחר מילניום של התמקדות פגאנית בעניינים ארציים.
על אף כינונה של הנצרות כדתה הרשמית של האימפריה הרומית, אוגוסטינוס הפיץ מסר רוחני יותר מאשר פוליטי.
על הנצרות, כך טען, להתעסק בירושלים האלוהית והמיסטית ולא בפוליטיקה הארצית.
התאולוגיה שלו תמכה, ואף סייעה, להגדיר את הפרדת הכנסייה מהמדינה, שאפיינה את הפוליטיקה המערב אירופאית במרוצת ימי הביניים ולאחר מכן (בניגוד לביזנטיון המזרחית, מקום בו פוליטיקה ארצית וענייני רוח היו מוסד אחד ויחיד).
הספר מציג את ההיסטוריה האנושית כקונפליקט בין מה שאוגוסטינוס כינה "עיר האלוהים" לבין "עיר האדם" (קונפליקט שעתיד להסתיים בניצחונה של הראשונה).
עיר האלוהים מאופיינת באנשים שוויתרו על עונג ארצי אשר הקדישו את חייהם לקידום ערכים נוצריים.
מאידך, עיר האדם מורכבת מאנשים אשר תעו אל מחוץ לעיר האלוהים.
שתי הערים אינם מכוונות לייצג מקומות או ארגונים ממשיים, אם כי ברור שאוגוסטינוס חשב כי הכנסייה הנוצרית מהווה את לבה של עיר האלוהים:
חילקתי את המין האנושי לשני סדרים.
האחד מכיל את אלו אשר חיים על פי דרך האדם, והאחר את אלו אשר חיים על פי דרכו של האל.
כיניתי שני סדרים אלו, בצורה אלגורית, כשתי ערים: כלומר, שתי חברות של אדם.
האחת המיועדת לשלטון נצחי עם האל, והאחרת אשר עתידה להתנסות בעונשים נצחיים עם השטן.
– עיר האלוהים, ספר XV, פרק 1
הספר מורכב מדיונים בנושאים אלו וכולל בחלקו הגדול עיוותים שונים של נושאים פילוסופיים עליהם וכלפיהם מגיב אוגוסטינוס.
בספרו זה אוגוסטינוס מבסס את ביקורתו על הפילוסופיה על הטענה שהיא יהירה מטבעה.
הוא אינו חדל מלבקר אותה באופן כה נועז עד כי אנו חשים שהוא ראה בה את אויב הנצרות במלוא מובן המילה.
הוא מגנה שוב ושוב את יהירותם ואת הבלותם של הפילוסופים שסירבו לקבל על עצמם את הדוגמה בדבר התגלמותו של ישו הנוצרי מן ה"מילה" האלוהית, ודחו את ענוותה של אלוהות שירדה לרמתם של בני האדם וסבלה ומתה על הצלב.
הנה מה שאוגוסטינוס אומר כאשר הוא מדבר על הפילוסופים בספרו זה:
"המתנשאים סירבו לקבל את אלוהים כאדונם, כמילה שהפכה לבשר ודם השוכן בתוכנו, מכיוון שהסכמה זו הייתה משאירה את הגיונם ותבונתם בפרוזדור כדי לפנות מקום לאמון ולאמונה.
"
הוא עושה שימוש בביטויים השמים ללעג ולצון את דברי הפילוסופים:
"נפוחים מגאווה באמצעות מחשבותיהם הנשגבות, שאותן הם מבססים על המדע שלהם, הם אינם מקשיבים לישו הנוצרי כאשר הוא אומר: "קבלו עליכם את עולי ולמדו ממני כי ענו ושפל רוח אנוכי; ומצאתם מרגוע לנפשותיכם.
"
– ספר הבשורה על פי מתי פרק 11