כל מה שרצית לדעת על עם ככל העמים:
עם ככל העמים – לקראת הקמתה של רפובליקה ישראלית הוא ספרו הראשון של ד"ר משה ברנט.
הספר הודפס ב-2009 בירושלים בסדרת הספרים "מצב האומה" בהוצאת כרמל, סדרה אותה ערך פרופ' גדעון דורון (שגם כתב את ההקדמה לספר).
במרכז הספר עומדת הטענה שישראל היא המדינה היחידה בעולם שלא מגדירה זהות לפי אומה טריטוריאלית-אזרחית אלא לפי דת, משמע מגדירה יהדות כדת ולאום כאחד.
המדינה לא שייכת לאזרחיה אלא לעם היהודי.
החידוש בספר הוא הטענה שתפיסה זו הרווחת בציבור הישראלי זרה למטרות המקוריות של התנועה הציונית: לבנות בית מקלט לבני אדם הנרדפים בשל יהדותם (בעיקר יהדות מזרח אירופה אשר בהמשך נספתה ברובה בשואה) ולהביא לנורמליזציה של הקיום היהודי: להיות עם ככל העמים, במסגרת מדינת לאום רגילה המכירה באזרחיה כבנים ובנות שווי זכויות וחובות.
הספר מוכיח זאת בכמה דרכים:
הוכחות מכוונותיהם של אבות הציונות החילוניים (הרצל, זנגוויל, פינסקר, נורדאו, ז'בוטינסקי ובן-גוריון עד 1948).
כמו גם מהאספה המכוננת, מגילת העצמאות והדיונים על חוקה.
עמדתו של הרב ריינס מנהיג החרדים הציונים ובהמשך מייסד תנועת המזרחי שמנהיגי הציונות אינם מתעסקים בגאולה רוחנית אלא בחומרית ומדינית בלבד (ובעצם מתוך רצון לשמור על הפולחן האורתודוקסי תמך בהפרדת הדת מהמדינה שבדרך).
הבאת דוגמאות לחלופות ששקלה התנועה הציונית לארץ-ישראל כמקלט מאנטישמיות: בירוביג'אן, מנצ'וריה, ארגנטינה ואוגנדה.
הצגת עמדתה של יהדות ארצות הברית בתקופות שונות כלפי המפעל הציוני שמוכיחה שרובם רואים עצמם אמריקאים ו"אינם חלק מהמשוואה הציונית".
הצורך להעלות בבהילות ובלי שהיו בתכנון הראשוני את יהדות המזרח התיכון וצפון אפריקה תוך יחס לא נאות על ידי האליטות של היישוב בא"י ("האשכנזים המתנשאים") שהובילה לקיפוח העדתי.
הספר חושף שהמשטר הישראלי משנות ה-50 במדיניות כור ההיתוך שלו (שפעלה ליצור סולידריות בין היהודים בארץ ובעולם) הוא האחראי להפיכת אתוס ה-2000 שנות גלות לבסיס עליו נשענת הרטוריקה והפרקטיקה במדינת ישראל ושהתוצאה היא יצירת השסעים בחברה הישראלית על ידי הבניית זהויות מנוגדות זו לזו "חילוני-דתי" ו-"יהודי-ערבי" במקום לייצר סולידריות בין כלל האזרחים הישראלים בהתבסס על השפה והתרבות העברית.
הגישה המובעת בספר שונה מהתפיסה הכנענית כי אינה מתיימרת להתבסס על רובד עבריות עמוק (למרות שאינה פוסלת את קיומה) וגם מהתפיסות הפוסט ציוניות הנפוצות המנסות לייצר מדינה "נייטרלית" (דבר שלטענתו אין לו אח ורע באף מקום בעולם) אלא לשמר את הצביון היהודי כדת אזרחית (בהשראת הסוציולוג רוברט בלה בדומה לקתוליות בצרפת או פרוטסטנטיות בארצות הברית).
המסקנה העולה מן הכתוב היא שלאחר כישלון הצלת יהדות מזרח אירופה מהשואה החליט דוד בן-גוריון לאמץ את גישתו של אחד העם לציונות רוחנית מה שגרם חרף התפתחותה של ישראליות מבחינה סוציולוגית, לחלוקה התודעתית של הציבור בישראל לשבטים, עדות ומגזרים.
השיח הציבורי בפוליטיקה במדינה נסוב על טיב היהדות (או מה טוב ליהודים) ולא על טיב האזרחות.
בפועל התוצאה היא מדינה משיחית שעוסקת בעליות וגיורים, התנחלויות ופינויין על פני שיקולים פרגמטיים לקידום הביטחון והרווחה של כלל אזרחיה, המתקשה גם בכינון חוקה שתשמור על זכויות האדם והאזרח וקבלת הכרעה במעמד השטחים ותושביהם, גבולות קבע ובשאלות של מלחמה ושלום.
בספר מוזכר אחרון אבות המייסדים של הציונות, הפעיל הרוויזיוניסטי הנשכח הלל קוק, שדגל בגישה דומה עד יום פטירתו, כמו גם תלמידו פרופ' יוסף אגסי (שחיבר את הספר בין דת ולאום שהיווה השראה לספר זה) והיה מורו של ברנט.
בעם ככל העמים, ברנט אינו מגיע בהכרח מאג'נדה של ימין (אותה הוא מזהה בישראל כאתנוצנטרית) או של שמאל (בה הוא רואה קוסמופוליטית) כי אם מאג'נדה לאומית-אזרחית הנעדרת בעיניו מהשיח הציבורי במדינה (שהיא כאמור היעד המקורי אליו שאפה הציונית הקלאסית).
הפתרון המוצא בו למציאות הישראלית הוא הגדרת המדינה כרפובליקה, משטר המייצג את רצונו של רוב הציבור – שמירה על סמליה ואופיה הלקוחים מהיהדות, המשך היותה מקלט מאנטישמיות לפזורה על ידי חוק השבות, אך במדינה פנימה הפרדת הדת מהפוליטיקה תוך אפשרות (ואף עידוד) של הטמעותם והתבוללותם של מיעוטים לתוך הרוב הלשוני-תרבותי העברי.
בשונה מתפיסות פרימורדיאליות של לאומיות, ברנט רואה במדינה-אומה (nation-state) כמסגרת המאחדת בעידן של עיור וחילון את האזרחים והאזרחיות החיים ברובם בחברה תעשייתית מודרנית.
גישה שקיבלה השראה מפרופ' ארנסט גלנר שהיה המנחה שלו בעבודת הדוקטורט בקיימברידג'.