כל מה שרצית לדעת על פְלוּאוֹרֶסצֶנציה:
פְלוּאוֹרֶסצֶנציה (או פלואורסצנטיות; באנגלית: Fluorescence; בעברית גם: פְלוּאוֹרָנוּת, זְהִירָה) היא פליטה ספונטנית של אור ממולקולה.
כדי שתתרחש פלואורסצנציה, על המולקולה להיות במצב מעוֹרָר, כלומר עם עודף אנרגיה ביחס למצב יסוד.
כמו כן על כללי המעבר הקוונטים בין המצב המעורר למצב היסוד לאפשר את המעבר.
את הקרינה הפלואורסצנטית גילה החוקר סבסטיאן הנגיסט.
סדרת הצעדים שגורמת לזהירה פלואורסצנטית כוללת בדרך כלל קליטה ראשונית של אור, שגורמת לעירור המולקולה הפלואורסצנטית לרמת אנרגיה מעוררת.
אנרגיית האור הנבלעת במולקולה גורמת, על פי עקרון פרנק קונדון לשינוי הארגון האלקטרוני של המולקולה ללא שינוי הארגון המרחבי של האטומים.
בשלב הבא עוברים גם האטומים שינוי ארגון מרחבי.
במהלך זה עוברת חלק מהאנרגיה פיזור על פני המולקולה בערור רמות רוטציה וויברציה משניות.
הבליעה היא ממצב היסוד האלקטרוני (במולקולות אורגניות מצב זה הוא סינגלט S0) לרמות ויברציה ורוטציה מעוררות של המצב המעורר (במולקולות אורגניות S1) ואילו הפליטה היא ממצב היסוד הוויברטורי הנמוך של המולקולה המעוררת לרמות ויברציה גבוהות של המצב האלקטרוני היסודי.
לכל מולקולה ניתן לבנות דיאגרמת יבלונסקי המתארת את רמות האנרגיה של המולקולה ואת המעברים הקרינתיים והלא-קרינתיים ביניהן כמודגם באיור.
דיאגרמת יבלונסקי של מולקולה אורגנית.
ציר ה-Y מבטא אנרגיה ביחס למצב היסוד של המולקולה, קווים מלאים מתארים מעברים קרינתיים (מלווים בליעה או פליטה של פוטון) וקווים שבורים מתארים מעברים לא קרינתיים.
משמאל: מעברים בבליעה מרמת היסוד לרמות סינגלט מעוררות (כיוון שמהמעבר האלקטרוני מהיר מסידור האטומים המולקולה תהיה במצב מעורר ויברציונית מיד לאחר הערור), במרכז: מעבר מהמצב המעורר S1 לרמת היסוד (שוב, לרמות ויברציה מעוררות) המלווה בפליטת פוטון – פלואורסצנציה, מימין: דעיכה מרמת טריפלט לרמת היסוד: פוספורסצנציה
המולקולה, לכן, פולטת באופן ספונטני אנרגיה ברמה נמוכה מזו שנדרשה לעירורה.
הפרש האנרגיה בין הפוטון המעורר לפוטון נפלט נקרא היסט סטוקס (Stokes shift) והוא משותף לפלואורסצנציה ולפיזור ראמאן.
בשימוש יום יומי ניתן למצוא חומרים שזוהרים בכתום ובירוק לאחר שקלטו קרינה אולטרה סגולה או קרינה באזור הכחול של ספקטרום האור הנראה.