כל מה שרצית לדעת על פוג'יין:
פֿוּ-גְ'ייֵן (福建/Fújiàn) (מוכר גם כפֿוּקְּיֵן או הוֹקְּיֵן) הוא מחוז בדרום מזרח סין.
שטחו כ-121,400 קמ"ר, אוכלוסייתו מונה כ-44 מיליון נפש ובירתו העיר פֿוּג'וֹאוּ (福州/Fúzhōu).
המחוז שוכן לחופי מצר טאיוואן, מול האי טאיוואן.
רשמית הוא כולל גם מספר איים, ביניהם הארכיפלגים קִינְמֵן ומַאצוּ, אך אלו נשלטים בפועל על ידי הרפובליקה הסינית.
התפתחות סחר ימי הפכה את פוג'יין מאזור ספר מבודד למרכז חשוב של דרך המשי הימית החל במאה העשירית, תחת שושלות סונְג ויוֵּ'אן.
העיר צְ'וֵ'נְג'וֹאוּ (泉州/Quánzhōu) הייתה באותה עת אחת מערי הנמל הגדולות בעולם ועסקה במסחר במשי, טקסטיל, אבני חן, חרסינה ועוד.
באותה עת הייתה העיר ביתם של למעלה ממאה אלף סוחרים ערבים והוקם בה המסגד העתיק בסין, הפעיל גם היום.
היא גם הייתה בסיס למסעותיו הימיים המפוארים של צ'אנג חֶה.
זוהרה של העיר הועם באחת כאשר שושלת מינג החרימה את הסחר הימי במאה ה-15 בניסיון לצמצם את תופעת שודדי הים היפניים באותה עת.
העיר לא התאוששה גם לאחר הסרת החרם ב-1550 ומרכז הכובד של הסחר הימי עבר ממנה לערים נינְגְבּוֹ, האנגג'ואו (במחוז גֶ'גְ'יָאנְג של ימינו), שאנגחאי, וגואנגג'ואו (בירת מחוז גואנגדונג).
סיום עידן הסחר הימי במחוז סימן את תחילתו של עידן ההגירה.
החל במאה ה־16 החלו תושבים מפוג'יין להגר למדינות שכנות כגון סינגפור, הפיליפינים, מלזיה ואינדונזיה.
כאשר שושלת צ'ינג הכלילה את האי טאיוואן תחת מחוז פוג'יין החלה הגירה מסיבית גם לאי זה, ומרבית תושבי האי המודרני הם למעשה צאצאי מהגרים פוג'יינים.
מסורת זו של הגירה נמשכת עד היום, ורבים מהמהגרים הסינים ברחבי העולם (כולל בישראל) הם פוג'יינים או צאצאיהם.
להגירה זו חלק חשוב באופי הנוכחי של המחוז, כיוון שרבים מהמהגרים בתפוצות אכן התייחסו לפוג'יין כאל מולדתם והדבר מתבטא בקשר רציף של המחוז עם הפזורות השונות.
הקשר עם טאיוואן תרם רבות למחוז החל בשנות ה-70, והוא הפך לאחד העשירים בסין.
העיר שְׂיָאמֶן בפרט מדורגת אחת הראשונות בסין בתמ"ג לנפש (לפני בייג'ינג ושאנגחאי).
נוסף על כל אלה הייתה פוג'יין, החל במאה ה־17 מוקד של מגע, לא תמיד מבורך, העולם המערבי, ובפרט בריטניה, שהייתה להוטה לסחור עם סין ולהפעיל עליה את השפעתה (ראו גם ההיסטוריה הסינית ומלחמות האופיום בפרט).
פוג'יין מהווה נקודת מגע חשובה של סין עם יתר העולם.
עם זאת פוג'יין תמיד היוותה כינור שלישי לגואנגדונג ולשאנגחאי בנושאי סחר חוץ.
המחוז הוא הררי ברובו, וחופו משונן ורצוף איים ומפרצים.
האקלים מוגדר כסובטרופי.
הקייצים חמים מאוד וגשומים, ואף נתונים לסכנת סופות טייפון מהאוקיינוס השקט.
בינואר הטמפרטורה הממוצעת היא 7-10°c לאורך החוף או 6-8°c בהרים.
המשקעים השנתיים הם 1400-2000 מ"מ בממוצע.
כבשאר מזרח ומרכז סין, הרוב המוחץ של תושבי המחוז הם בני האן.
בדרום מזרח המחוז מתגוררים בני האקה.
באזורים הררים בצפון המחוז פזורים בני שֶׁה, ואלו מהווים את המיעוט המשמעותי ביותר במחוז (בני האקה אינם נחשבים מיעוט כיוון שהממשל מחשיב אותם כהָאן).
השפות המדוברות במחוז מגוונות מאוד ומשתנות בין ערים ובין כפרים סמוכים.
ככלל, מרבית הניבים הנפוצים במחוז הם ממשפחת הלשונות הסיניות מין, כשהמוכרים שבהם הם הוֹקְּייֵן, טֶאוֹצְ'יוּ וניב פֿוּג'וֹאוּ.
שפת בני ההַאקָּה שבדרום שונה מאלה והיא מהווה ניב סיני משל עצמה.
הגיוון התרבותי במחוז תרם גם להתפתחותם של סוגים שונים של אופרה סינית.
מאפיין תרבותי נוסף של המחוז הוא מסורת ארוכה של השכלה.
כך למשל, באקדמיה הסינית למדעים יש יותר בני פוג'ואו מכל עיר אחרת בסין.
המטבח המקומי מתבסס על פירות ים שונים, בין האקזוטיים שבהם ניתן למנות סנפירי כרישים, מלפפוני ים ואבאלון.
המחוז הוא גם מקור לסוגים רבים של תה, שהידוע שבהם הוא תה אוּלוֹנְג וההגייה המקומית של המלה תה היא המקור לשם בעברית.
המסגד העתיק בסין בעיר צ'ו'אנגו'או
הרי ווּיִישאן בצפון מערב המחוז
אדריכלות קולוניאלית באי גוּלַאנג, מול חופי העיר שׂיָה-מֶן