כל מה שרצית לדעת על פועלי ציון שמאל:
פועלי ציון שמאל הייתה מפלגה סוציאליסטית, מהפכנית, מרקסיסטית וציונית, שפעלה כמפלגה עצמאית ביישוב (וגם בחוץ לארץ) משנת 1920 ועד שנת 1946.
המפלגה הוקמה ב-1920 על ידי פלג, שפרש ממפלגת פועלי ציון, בראשות יעקב זרובבל ונחום ניר-רפאלקס.
וזאת לאחר, שב-25 בספטמבר 1919, נערכה מועצה של נציגי קבוצות חברים תומכי הפרישה.
פרישתם של "פועלי ציון שמאל" באה עם התגברות הצד ה"ימני" (יחסית) במפלגת פועלי ציון, שהביא אותה שנה לאיחוד בין "פועלי ציון" שבראשות דוד בן-גוריון לבין קבוצת "הבלתי מפלגתיים" בראשות ברל כצנלסון.
שתי תנועות אלה יסדו את מפלגת אחדות העבודה בשנת 1919.
ההבדלים בין "פועלי ציון שמאל" ובין "אחדות העבודה" היו הבדלים אידאולוגיים וגם נגעו לשאלות של מבנה החברה ומדיניות היישוב והציונות.
שתי המפלגות דגלו, אמנם, בסוציאליזם, אולם בעוד "אחדות העבודה" (שכללה את רוב "פועלי ציון", לרבות גורמים לא-מרקסיסטיים) סברה שיש לשתף פעולה עם כל הזרמים הציוניים הרוצים לבנות את הבית הלאומי היהודי, דחתה מפלגת "פועלי ציון שמאל" כל שיתוף פעולה כזה ואף התנגדה להשתתף בהסתדרות הציונית העולמית.
מפלגת "פועלי ציון שמאל" סברה שהבית הלאומי היהודי יהיה רק שלב לקראת המהפכה הסוציאליסטית ובכלל זה מלחמת המעמדות; ועל כן, פעלה כדי לזכות בהכרה כמפלגה קומוניסטית ואף ניהלה משא ומתן להצטרפותה לקומינטרן.
בשנות העשרים הייתה התנועה בשיא פריחתה, אולם במשך שנות השלושים, בין השאר בשל הידיעות שהגיעו ליישוב על משטר העריצות בברית המועצות, הפכה מפלגת "פועלי ציון שמאל" להיות תנועה קטנה וחסרת השפעה ממשית.
בבחירות להסתדרות בשנת 1944 הופיעה ברשימה משותפת עם מפלגת השומר הצעיר והליגה הסוציאליסטית.
לבסוף, התמזגה ב-1946 כמיעוט בתנועה לאחדות העבודה, , תנועה שהיוותה אחד השרידים של "אחדות העבודה",באופן אירוני המפלגה שבשל המחלוקת הרעיונית עמה הוקמה היא עצמה 24 שנים קודם לכן.