כל מה שרצית לדעת על פופולארים:
פופולארים, או הסיעה הפופולארית (לטינית: Populares), הייתה שמה של אחת משתי הקבוצות הפוליטיות העיקריות שפעלו ברפובליקה הרומית, מחצייה השני של המאה ה-2 לפנה"ס ועד לימיה האחרונים של הרפובליקה, באמצע המאה ה-1 לספירה.
הפוליטיקאים הרומאיים שכונו והתכנו פופולארים היו אלו שפעלו, או התיימרו לפעול, על מנת להגן על זכויותיו של העם הרומאי ושל המעמדות הנמוכים שלו מפני המעמדות הגבוהים ברומא, והסתמכו על תמיכתם בקידום הקריירה הציבורית שלהם.
הפופולארים, ויריביהם, האופטימטים, אנשי האוליגרכיה השלטת ברומא ותומכיהם שדגלו בהגברת השפעתו של הסנאט ובהשארת המצב הפוליטי הקיים על כנו, לא היו מפלגות פוליטיות במובן המודרני המקובל כיום.
הם חסרו מסגרת פוליטית מאורגנת ולרוב פעלו כיחידים, או כסיעות קטנות שהקשר ביניהם היה משפחתי או קשר של ידידות אישי, שחלקו באופן רופף השקפת עולם משותפת.
אמנם תאודור מומזן, מגדולי ההיסטוריונים של רומא העתיקה בעת החדשה, מפרש את המצב הפוליטי של התקופה כמאבק בין שני מפלגות, הפופולארים והאופטימטים, אולם גישה זו, המייחסת מאפיינים מודרניים לכוחות הפוליטיים של התקופה, אינה נחשבת מקובלת עוד במחקר המודרני.
השקפת עולמם של הפופולארים הייתה מבוססת, כפי שנאמר לעיל וכפי שמתפרש בשם בו כונו (populus – "עם"), על "קיום רצונם של כלל הציבור".
הפופולארים סברו שפעולותיהם ישפרו את חייו של העם וחלקם סברו שקיומה של רומא מותנה בפעולות של קיום רווחה בסיסית לפשוטי העם.
השקפה זו דגלה, בין השאר בהפיכתה של אספת העם הרומאית למוסד הדומיננטי במשטר הרומי ובהחלת עיקרון ההצבעה החשאית בו, הגדלת כוחו וסמכותו של מוסד הטריבון, צמצום סמכויותיו של הסנאט, בחירה למגיסטראטיות השונות על פי כישורים ולא על פי יחוס אבות, חלוקת אדמה לעם, יסוד קולוניות ומכירת תבואה זולה לכלל הציבור.
ההיסטוריון ישראל שצמן מבהיר ומחדד את ההבדל העיקרי בין שני המחנות וכותב כי:
"מכאן ואילך התחולל ברומא מאבק ציבורי בין אלה המבקשים לפעול בשם העם ובאמצעות אספת העם, שעל סמכויותיה הם ביקשו להגן, באמת או למראית עין, ובין אלה שסברו שאת המדינה והאימפריה צריך לנהל הסנאט.
"
– ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", הוצאת מאגנס, תש"ן, 354.
האישים שהיו פופולארים לא היו בני המעמדות התחתונות.
חלקם היו "אנשים חדשים" וחלקם היו אנשי אצולה שלא הצליחו לקדם את עצמם ואת השקפותיהם במסגרת השלטון הקיימת, שאימצו את ההשקפה הפופולארית על מנת להשיג השפעה ומקורות כוח חדשים שמקורם בציבור הרחב.
גם אלו שאכן דגלו בעקרונות או ברעיונות של השקפה זו, ניסו במקביל לשפר את מעמדם הפוליטי, החברתי והכלכלי.
במידה רבה המאבק הפופולארי היה מאבק למען הרחבת מעגל ההשפעה והכוח בתוך האצולה הרומאית, שהיה מרוכז בידיהם של כמה עשרות משפחות, פתיחתו של "מסלול המשרות" לחברים חדשים מקרב השכבות העליונות והרחבת המעגל שנהנה כלכלית מיתרונות השלטון.
במקרים רבים היו פוליטיקאים שאימצו לכאורה את דעותיהם של הפופולארים בתחילת דרכם הציבוריות, ולאחר שהצליחו להשיג לעצמם מעמד והשפעה, אימצו את השקפת האופטיאמטים, שכאמור שאפו לשמור על המצב הפוליטי הקיים ולמנוע מאחרים להיכנס למעגל הכוח וההשפעה.
היסטוריונים עתיקים ומודרניים כאחד, כמו סאלוסטיוס ומומזן, מצביעים בכתביהם על הצביעות ועל חוסר התוכן הממשי בשתי המחנות, שהשתמשו במאבקם למען "הסנאט" או "העם" רק על מנת לקדם את עצמם באופן אישי.
מומזן, בחיבורו "דברי ימי רומא", מתאר היטב את טבעו של מצב זה:
"שתי המפלגות כאחת נלחמו על צללים ובשורותיהם נמנו חמומי-מוח או צבועים.
בשתיהן כאחת פשה הרקב המדיני ובעצם, כוח שתיהן היה אפס.
שתיהן משועבדות היו בהכרח למצב הקיים, משום ששתיהן כאחת נטולות היו כל אידיאה מדינית, ולא כל שכן תכלית מדינית, שיש עמה משום יציאה מחוץ לתחום המצב הקיים, ולפיכך דרות היו בשלוה שלמה זו עם זו, וכמעט בכל דבר ודבר היו דעותיהן שוות הן בנוגע לאמצעים והן בנוגע למטרות, וכל חילוף משמרות של המפלגות לא היה אלא חילוף של תכסיס מדיני ולא של מחשבה מדינית".
– תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך א', הוצאת מסדה, תשכ"א, עמ' 339
מלחמת האזרחים הרומית של שנת 88 לפנה"ס הייתה, לפי כמה גישות מחקריות, שתיאודור מומזן הוא הנציג הבולט שלהן, שיאו של המאבק הסיעתי בין הפופולרים לאופטימאטים, שהגיע לנקודת הרתיחה שלו.
יחד עם זו יש לציין שלפי גישות אחרות, המלחמה הייתה אחד מסימני המאבק בין מעמד האצולה הסנאטורי הרומי, למעמד הפרשים.
ישראל שצמן גם אינו מקבל את העימות בין פופולארים לאופטימטים כגורם העיקרי של המלחמה וסבור שהמלחמה הייתה עימות אישי בין שני מחנות פוליטיים, אחד שהתגבש סביב לוקיוס קורנליוס סולה, והשני שהתגבש סביב גאיוס מריוס, כאשר לכל מחנה הצטרפו אנשים ממגוון מעמדות החברה הרומית, איש איש בהתאם למטרותיו האישיות.