פילוסופיה אנליטית


כל מה שרצית לדעת על פילוסופיה אנליטית:
פילוסופיה אנליטית היא זרם של הפילוסופיה שהתפתח החל מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ועיסוקה בראשיתה היה בעיקר בניתוח (אנליזה) של השפה ובניתוח משמעותם של מושגים ומילים, והיחסים הלוגיים ביניהם.
הפילוסופיה האנליטית בראשיתה תפסה כתנאי בל-יעבר לדיון פילוסופי שללא האפשרות לבטא, באופן חד משמעי, עמדות בנוגע לנושא מסוים, לא ניתן לקבל נושא זה כשייך לפילוסופיה.
האירוע המכונן של הפילוסופיה האנליטית מכונה המהפך הלשוני, מהפך שהציב את השפה במרכז העיסוק הפילוסופי למשך מרבית המאה ה-20.
מאפיינים חשובים של הפילוסופיה האנליטית הם השימוש הנרחב בלוגיקה ככלי מרכזי במחקר הפילוסופי, וכן עיסוק בפילוסופיה של השפה, פילוסופיה של המתמטיקה ופילוסופיה של המדע.
הלוגיקה והמתמטיקה משמשות בפילוסופיה האנליטית הן ככלים וכמודלים לחשיבה פילוסופית נכונה והן כמושא מחקר בפני עצמן.
אבות הפילוסופיה האנליטית הם גוטלוב פרגה, ברטראנד ראסל, ג'ורג' אדוארד מור, לודוויג ויטגנשטיין והוגי החוג הווינאי.
פילוסופים בולטים נוספים הם קוויין, אוסטין, דונלד דייווידסון, קריפקה, פאטנם ורורטי.
ההוגים האנליטיים חלוקים ביניהם בנקודות מגוונות.
מאפיינים משותפים להגותם הם העיסוק בלשון ובשפה, השאיפה לאובייקטיביות ולשחרור מהמגמות הפסיכולוגיסטיות בפילוסופיה (ובעיקר מהמסקנות של קאנט בדבר התנאים הסינתטים-אפריורים להכרה), ועיסוק בבעיות התיחום של הפילוסופיה ושל המדע.
ההוגים האנליטיים לא קיבלו את עמדותיהם של הגל, ניטשה, מרקס או פרויד ואף התנגדו להן במפורש.
ניתן לומר שהמקור לשאיפותיה של הפילוסופיה האנליטית הוא הרצון להסיר את הבלבול והמבוכה מתוך הפילוסופיה ולעשות זאת על ידי בירור מדוקדק ומפריד (אנליזה לוגית) של טענות פילוסופיות.
בראשית דרכה ניסתה הפילוסופיה האנליטית למצוא קריטריונים לפיהם ניתן לנתח כל אמירה פילוסופית ולקבוע לאילו מהן יש משמעות ומובן ואילו אמירות הם נעדרות משמעות ונוצרו בגלל שימוש לא נכון בשפה.
על אף שורשיה הגרמניים הפכה הפילוסופיה האנליטית לזרם הפילוסופי המרכזי במדינות דוברות האנגלית ולעתים היא אף מוגדרת כפילוסופיה של העולם האנגלו-אמריקני במאה העשרים.
מקובל לראות בפילוסופיה הקונטיננטלית זרם מנוגד לפילוסופיה האנליטית.

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות לפילוסופיה אנליטית:
זרמים בפילוסופיה