כל מה שרצית לדעת על פלביוס סטיליקו:
פלביוס סטיליקו (Flavius Stilicho; בערך 359 – 22 באוגוסט 408) היה מגיסטר מיליטום ופטריקיוס באימפריה הרומית המערבית ממוצא ונדלי.
סטיליקו נולד באזור שהוא גרמניה של היום לאב ונדלי ולאם אזרחית רומא.
הוא הצטרף לצבא הרומי ועלה לדרגת גנרל בתקופת שלטון תאודוסיוס הראשון, ששלט בחלקה המערבי והמזרחי של האימפריה גם יחד.
תפקידו היה להגן על חלקה המערבי של האימפריה מפני מתקפות הויזיגותים, תפקיד אותו מילא בהצלחה במשך כעשרים שנה.
תאודוסיוס, שרחש לסטיליקו הערכה רבה, ביקש להדק את קשריו עמו והשיא לו את אחייניתו סרנה ומינה אותו לאפוטרופוס של בנו הונוריוס.
אחרי מותו של תאודוסיוס בשנת 395 הפך הונוריוס, שהיה אז עדיין ילד, לקיסר האימפריה המערבית, ואחיו ארקדיוס מונה לשליט חלקה המזרחי.
שניהם היו אנשים חלשים ונוחים להשפעה, בלא בסיס כוח משלהם וסטיליקו הפך למנהיג בפועל של הצבאות הרומיים ושל האימפריה הרומית המערבית.
במהלך השנים, נישא הונוריוס גם לשתי בנותיו של סטיליקו, למריה בסביבות שנת 398 ותרמנטייה בשנת 408.
לטענתו של סטיליקו, מינה אותו תאודוסיוס לאפוטרופוס לשני הקיסרים, טענה שהייתה נכונה ככל הנראה, אך לא התקבלה על דעתו של הפרפקט הפראיטוריאני פלביוס רופינוס, ששלט מאחרי הקלעים בבירה המזרחית, ובין השניים התגלע סכסוך.
בשנת 396 צעדו כוחות סטיליקו לתוך איליריה ודלמאטיה, לכאורה כדי לסייע במאבק בויזיגותים, אך בפועל כדי לכרסם בשטחים עליהם שלט המזרח.
הטקטיקה הוותיקה הזו, שבעבר נקטו אותה קיסרים כקונסטנטינוס הראשון, לא צלחה הפעם, כאשר רופיוס שכנע את ארקדיוס למשוך את חילות המזרח על סף ניצחון שלם במערכה, וסטליקו נאלץ לשוב על עקבותיו.
הוא הותיר אחריו, עם זאת, מספר לגיונות גרמאנים, שהיו אמורים לשוב לשליטת המזרח.
כאשר שבו אלו לקונסטנטינופול ורופינוס יצא לקדם את פניהם לשלום, הוא נדקר על–ידי החיילים למוות.
פעולה זו, שהייתה ככל הנראה בהשראתו של סטיליקו, הובילה לקרע מתמשך בין חלקה המזרחי והמערבי של האימפריה.
זמן קצר אחרי כן, בשנת 397, התבקש סטיליקו על–ידי הסריס אאוּטרוֹפיוס, שעתה שלט במקום רופינוס, לסייע בחיסול כוחותיו של אלאריק הויזיגותי שערך מסע ביזה והרג ברחבי יוון.
סטיליקו הביס את כוחות הוויזיגותים של אלאריק, אך האחרון חמק ממנו אל ההרים.
לא ידוע באיזו מידה אכן הייתה זו הימלטות או אחוות גרמאנים בין שני המנהיגים.
בקונסטנטינופול, נטו לסברה השנייה והכריזו על סטיליקו כאויב העם.
באותה שנה פרצה מרידה בצפון אפריקה, בראשות המגיסטר מיליטום שם, גילדו, שהכריז על העברתה של צפון אפריקה, על אספקת התבואה החיונית שלה, לשליטת המזרח.
הייתה זו נקמתו של אאוטרופיוס.
סטיליקו דיכא את המרידה ומאוחר יותר, ב-399, דאג להסרתו של אאוטרופיוס מתפקידו במזרח והגלייתו מקונסטנטינופול.
לאחר מכן, פנה סטיליקו לראיטיה בשנת 401 והוביל שם מסע ממושך ומקיף נגד הונדלים, בני עמו לשעבר, ומורדים ברבריים אחרים באזור.
בינתיים פנו הוויזיגותים בבלקן, כנראה בזכות פעולת הקיסרית אאודוקסיה, רעייתו של ארקדיוס, מכיוון מזרח למערב ובשנת 402-403 החל אלאריק מתקדם אל תוך איטליה.
הונוריוס המבוהל עבר בעקבות האירועים ממילנו לראוונה.
סטיליקו, בינתיים, ליקט חיילים מן הריין, בריטניה וכל מקום אחר והביס את אלאריק בשני קרבות חשובים בפולנטיה (402) ובורונה (403).
סטיליקו נאלץ להתמודד לכל אורך שנות כהונתו כמגיסטר מיליטום עם הקשיים ההולכים וגוברים בשימור האימפריה הרומית תחת לחצם של הברברים.
לחצים אלו המשיכו מכיוון אחר, כאשר בשנת 405 אסף הברברי רדגאיסוס צבא באזור הדנובה, עבר את האלפים ופלש לאיטליה.
הוא הובס על ידי סטיליקו בקרב מכריע בפאיסולאי (פיאסולה של היום) ב-406.
עוד הממלכה מתאוששת ממהלומה זו, חצו בחורף 406 מספרים עצומים של בורגונדים, אלאנים, סואבים וונדלים את נהר הריין הקפוא כבשו את מוגונטיאקום (מיינץ) וטרווירי (טריאר) והתפשטו ברחבי גאליה, כשרובם, לבד מהבורגונדים, ממשיכים הלאה לספרד.
למרות הצלחותיו הניכרות כמנהיג צבאי, אמונתו האריאנית (הוא הורה, בשנת 405 להרוס את ספרי הסיבילות ברומא) הייתה לצנינים בעיני החצר הקיסרית והסנאטורים.
את המצב החמירה העובדה שסטיליקו, שניצב בשנת 408 מול לחץ מצפון מערב בגאליה, ומצפון מזרח מהוויזיגותים של אלאריק, סבר כי אין מנוס מתשלום כופר לאלאריק כדי שיפסיק את פעולתו.
אלאריק דרש ארבעת–אלפים ליטראות זהב—סכום עצום בגובהו—ובלית ברירה כפה סטיליקו אישור תשלום זה על הסנאט.
אנשי חצר, ביניהם בלט אולימפיוס, הפיצו שמועות שהוא זה שתכנן את ההתנגשות ברופינוס, קשר קשר עם אלאריק להזמין את הברברים לגאליה בשנת 406 ותכנן להפוך את בנו לקיסר.
ככל הנראה, ארגן אולימפיוס התקוממות של הצבא הרומאי בטיקינום (פאביה) ב-13 באוגוסט 408.
בהתקוממות, שנשאה סימנים מובהקים של הפיכה, נהרגו שישה פקידים קיסריים בכירים וסטיליקו עצמו עזב לרוונה, שם נלקח בשבי.
סטיליקו יכול היה להתמודד עם מאשימיו, אך בחר שלא לעשות כן, אם מתוך פחד לגורלה של האימפריה, ואם בגלל שאכן היה אשם בקשר.
סטיליקו הוצא להורג ב-22 באוגוסט 408 ובנו אאוכריוס הוצא להורג ברומא זמן קצר אחרי כן.