כל מה שרצית לדעת על פלסטינים:
פלסטינים (בערבית: فلسطينيون) הם ערבים ובני קבוצות אתניות נוספות, שהיו תושבי ארץ ישראל לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, וצאצאיהם.
בתקופת המנדט הבריטי נעשה שימוש בכינוי "פלסטיני" ובשם "פלשתינה" (בערבית: فلسطين, תעתוק מערבית: פַלַסְטִין.
באנגלית: Palestine) לציון ערבים ויהודים כאחד, אולם מאז 1948 כינוי זה בדרך כלל מתייחס רק לפלסטינים בני העם הערבי.
באמנה הפלסטינית, מסמך פלסטיני מכונן שהוצג לראשונה בשנת 1964 ואחר כך הורחב בשנת 1968, נכתב כי "הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947.
אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, [וגם] מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני".
המונח פלסטיני כולל קבוצות אתניות נוספות מלבד ערבים, בסעיף 6 של האמנה הפלסטינית נכתב: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים".
המשמעות המקובלת של פַלַסְטִין באמנה הפלסטינית הוא שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל.
יש הסוברים, שהכוונה לשטחי מדינת ישראל, יהודה ושומרון ורצועת עזה (שטח פלשתינה (א"י) כפי שהוגדר בתוואי המפה של המנדט הבריטי לאחר הפרדתו של עבר הירדן המזרחי מהשטח שיועד במנדט חבר הלאומים לבית הלאומי היהודי).
הגדרה זו כוללת ערבים המתגוררים בתחומי ארץ ישראל (למעט ערבים, שלא שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947 ושאינם צאצאים של אלה) וכן פליטים שברחו או גורשו ממנה במלחמת העצמאות (ומעט גם במלחמת ששת הימים) וצאצאיהם.
אף כי הפלסטינים אינם (ולא היו אף פעם) בעלי מדינה עצמאית, הוכר אש"ף בעולם לאחר ועידת רבאט, שנערכה באוקטובר 1974, כמייצג הרשמי של הפלסטינים, והוא אף מייצג אותם בעצרת הכללית של האו"ם, במעמד של משקיף.
בעקבות הכרה עולמית זו, החלו בשנת 1993 מגעים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים לנציגי אש"ף, שהביאו לבסוף לחתימת הסכמי אוסלו, ולהקמת הרשות הפלסטינית.
ניב הערבית שבו מדברים הפלסטינים מכונה ערבית פלסטינית.