כל מה שרצית לדעת על פרידריך לובה:
פרידריך לוֹבֶּה (Friedrich Lobe; 29 באפריל 1889 – 20 בנובמבר 1958) היה שחקן ובמאי תיאטרון יהודי גרמני.
חי כשני עשורים בארץ ישראל וביים בתיאטרון "האהל".
נולד בשם פרידריך לֶבֶּנשטיין (Löbenstein) ללואיס וברטה לבית רוזנברג, הבן האמצעי מתוך שלושה ילדים בעיר פרנקפורט שבגרמניה.
המשפחה הייתה דלת אמצעים והוא זכה לחינוך יהודי מסורתי ולמד באקדמיה לתיאטרון בפרנקפורט.
הוא החל לשחק בגיל 17 במספר ערים קטנות ובשנת 1911 הצטרף ל"תיאטרון החדש" בפרנקפורט.
בשנת 1920 עבר לברלין ושיחק בכמה תיאטרונים, ביניהם ה- Deutsches Theater של מקס ריינהרדט.
בין ההצגות בהן שיחק ניתן למנות את "המלט" (המלך קלאודיוס), "פאוסט" (מפיסטו), "נתן החכם", "וילהלם טל" (גסלר), "מרי סטיוארט" (בארלי), "השודדים" (גרף פון מור) ו"הסוחר מוונציה" (שיילוק).
בנוסף, זכה גם לתפקידים קטנים בסרטים אילמים.
בשנת 1927 היה לסגן מנהל ולבמאי בתיאטרון בדיסלדורף, ומשנת 1930 שימש כבמאי בתיאטרון טאליה בהמבורג.
בשנת 1932 היה לבמאי ומנהל "התיאטרון הקטן" (Das Kleine Schauspielhaus) בהמבורג.
בפברואר 1933, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, נאלץ לעזוב את משרתו ועבר עם רעייתו פרידל הרמס לווינה שבאוסטריה.
לובה עלה באותה שנה לארץ ישראל, בעקבות הזמנתו של משה הלוי, מייסד ובמאי "האהל", לביים הצגה אחת.
לובה המשיך לביים "בהאהל" לצד הלוי ובסך הכל העלה 21 מחזות, בהם "ליליום", "הקמצן", "מות דנטון" (של גאורג ביכנר) ו"רופא על פרשת דרכים".
לובה התקשה ללמוד עברית ולכן לא יכול היה לעבוד כשחקן.
למרות שביים הצגות רבות ב"אהל" וזכה לתגובות החיוביות גם מקרב הקהל וגם מן הביקורת, לא התקבל לובה לקולקטיב ולא זכה אף לחוזה שנתי.
הוא הועסק כפרילנסר, מצבו הכלכלי היה קשה ועל נאלץ לביים גם במקומות אחרים ועסק גם בכתיבה עיתונאית ודרמטית.
בשנת 1935 ביים את המחזה "החייל האמיץ שוויק" לפי ספרו של ירוסלב האשק, שעובד לתיאטרון על ידי מקס ברוד.
המחזה היה להצלחה הגדולה ביותר של "האהל" במשך כל שנות קיומו והוצג כאלף חמש מאות פעמים במשך השנים.
שני מחזות מצליחים נוספים ביים בלובה ב"האהל": "מעשה בחייט" בשנת 1947 ו"משי ולחם" בשנת 1949.
בתחילה נטען שהמחזאי הוא הולנדי בשם "יאן דה פריס", אולם כיוון שהעיתונאים החלו להתעניין בזהותו של "כותב המחזות ההולנדי" העלום, נאלץ לובה להודות על דפי העיתון שהוא כותב המחזות.
נימוקו לכך היה: "בחרתי בפסאבדונים במטרה להבטיח להצגות שלי הערכה נייטראלית צודקת.
אין זאת חדשה שאין נביא בעירו.
עובדה היא כי הצגות שמקורן בחוג עובדי-התיאטרון המקומיים נתקבלו מראש בספקות.
"
לובה כתב גם פזמונים לתיאטרון הסאטירי המטאטא, ואף מחזה אחד – "עגל הזהב" – שהמטאטא העלה בשנת 1950 בבימויו של צבי פרידלנד.
בסך הכל כתב לובה אחד-עשר מחזות, כולם בגרמנית, והם תורגמו לאחר מכן לעברית.
במסגרות אחרות ביים לובה תשע הצגות נוספות.
בשנת 1940 נישא לובה בשנית למירה לובה, שעלתה לארץ מגרמניה בשנת 1936.
לאחר נשואיהם החלה מירה לובה בכתיבת ספרי ילדים שזכו להצלחה מיידית.
לובה נבחר על ידי אדיס דה פיליפ, למרות חוסר ניסיונו בבימוי אופרות, לביים את האופרה הראשונה, "תאיס" שהעלתה האופרה הישראלית (הופעת הבכורה נערכה במאי 1948).
בשנת 1950 היגרו לובה, אשתו ושני ילדיהם לווינה שבאוסטריה, שם מצא לובה משרה בתיאטרון ("Theater in der Scala").
התיאטרון פעל באזור הכיבוש הסובייטי בעיר והיה בעל גוון סוציאליסטי.
בעקבות יציאת כוחות הכיבוש מאוסטריה, ציירה העיתונות האוסטרית את התיאטרון כבעל צביון קומוניסטי והוא נאלץ להסגר.
עקב כך עברו לובה ובני משפחתו לברלין המזרחית, שם קיבל לובה משרה ב"תיאטרון הגרמני" ("Das Deutsche Theater"), שבו גם שיחק בעברו.
כעבור למעלה משנתיים שבו לובה ומשפחתו לווינה, בה השיג לובה משרה בתיאטרון ביוזפשטט.
עבודת הבימוי האחרונה של לובה הייתה מחזה אנטי-קומוניסטי ב"תיאטרון האומץ" ("Theater der Courage"), שאותו הקימה וניהלה סטלה קדמון, אותה הכיר לובה עוד בישראל.
פרידריך לובה נפטר לאחר זמן קצר בווינה, בשנת 1958.
הוא היה נשוי פעמיים, אשתו הראשונה הייתה השחקנית פרידל הרמס.
מנישואיו למירה לובה נולדו שני ילדים – קלאודיה וריינהרד.