כל מה שרצית לדעת על ציווי:
הציווי (imperative) הוא מודוס המביע הוראה, דרישה ולפעמים גם בקשה או הצעה, המכוונות באופן ישיר מן הדובר אל הנמען.
רוב השפות, בכלל זה עברית, מציינות את הציווי באמצעות נטייה מיוחדת של הפועל.
המודוס ציווי שייך לקבוצת המודוסים המכונה irrealis, כלומר פעולות או מצבים "לא אמיתיים", כיוון שהוא אינו מבטא פעולה או מצב ממומשים או מציאותיים, אלא משאלה של הדובר כי פעולה מסוימת תתבצע או מצב מסוים יתקיים.
מבחינה זו הציווי דומה למודוסים כגון תילוי (subjunctive), יוסיב (jussive), זירוז (hortative) או קוהורטטיב (cohortative) (ראו רשימת מודוסים).
מספר צורות הציווי מצומצם יחסית, משום שבהקשרים רבים הוא חסר משמעות.
הציווי רלוונטי בדרך-כלל רק לגוף שני (אתה, את, אתם, אתן), שכן הדובר מעביר בדרך-כלל הוראה ישירה לאדם אחר הנמצא מולו.
בעברית, הציווי קיים רק בארבעה גופים: נוכח, נוכחת, נוכחים ונוכחות.
לדוגמה: שֵב, שְבִי, שְבוּ, שֵבְנָה.
יש שפות שבהן קיימת נטיית ציווי גם בגוף ראשון רבים (אנחנו).
משמעות הנטיות האלה קרובה יותר ל"זירוז" (hortative) מאשר ל"ציווי" (למשל, בצרפתית allons = הבה נלך).
בכמה שפות נתפס מודוס היוסיב כצורת ציווי בגוף שלישי.
כמו כן, הציווי רלוונטי בעיקר לפעלים שמביעים פעולה אקטיבית או רפלקסיבית (רוץ, התלבש וכדומה), ופחות רלוונטי לפעלים המתארים מצב, או קבלה של פעולה באופן פסיבי.
לדוגמה, צורה כגון "הישבר" נדירה הרבה יותר מצורה כגון "שבוׁר".

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות לציווי:
•מורפולוגיה (בלשנות)