כל מה שרצית לדעת על קבוצת המזרח הרחוק:
קבוצת המזרח הרחוק (באנגלית: Far Eastern Party הייתה רכיב מזחלות של המשלחת האוסטרלו-אסייתית לאנטארקטיקה בשנים 1914-1911, שחקרה את מחוזות החוף שלא נבחנו עד אז בחלקו המערבי של כף אדייר באנטארקטיקה.
מטרת הקבוצה, בראשות מפקד המשלחת דאגלס מוסון, הייתה לחקור את האזור הרחק מזרחה מבסיסם העיקרי בארץ אדלי, בכוונה להרחיק עד 800 ק"מ לעבר אדמת ויקטוריה.
אל מוסון נלוו אדוארד ניניס, לייטננט בגדוד הצלפים המלכותי, ומומחה הסקי השווייצרי זאוויר מרץ; המשלחת השתמשה בכלבי מזחלת כדי לזרז את התקדמותם על פני הקרח.
בחלקו הראשון של המסע התקדמו יפה וחצו שני קרחוני ענק בנתיבם דרומית-מזרחית.
ב-14 בדצמבר 1912, כשהקבוצה הייתה רחוקה כ-500 ק"מ מן המקלט הבטוח של הבסיס העיקרי בכף דניסון, ארעה תאונה, כשניניס והמזחלת שלצדה רץ הבקיעו את תכסית השלג של בתרון עמוק ואבדו בתוכו.
מאחר שהצידה שלהם פחתה עכשיו במידה מסוכנת, פנו מוסון ומרץ מערבה, לחזור על עקבותיהם, ובהדרגה השתמשו בכלבי המזחלת הנותרים להשלמת מנות המזון הזעומות שנותרו להם.
תוך כדי חציית הקרחון הראשון בדרכם חזרה חלה מרץ, ומצבו הוחמר והקשה על התקדמותם.
לאחר קרוב לשבוע של התקדמות מועטה מאוד, מת מרץ ומוסון נשאר להמשיך לבדו.
מרץ וניניס מגיעים אל מצבור "מערת אלאדין"במשך קרוב לחודש משך את מזחלתו על פני אנטארקטיקה והצליח לחצות את הקרחון השני, על אף המחלה שפגעה גם בו והחלישה אותו יותר ויותר.
מוסון הגיע אל המקלט היחסי של "מערת אלאדין" – מצבור מזון במרחק 8.
8 ק"מ מן הבסיס העיקרי – ב-1 בפברואר 1913, ושם נלכד למשך שבוע כשסופת שלגים עזה משתוללת בחוץ.
כתוצאה מכך החמיץ את האונייה חזרה לאוסטרליה; "אורורה" הפליגה ב-8 בפברואר, שעות ספורות לפני שהגיע לכף דניסון, אחרי שהמתינה שם יותר משלושה שבועות.
האונייה הוזעקה ברדיו, אך תנאי מזג אוויר מנעו את שובה לבסיס ומוסון נשאר לחרוף עם הקבוצה המחליפה בכף דניסון עד ש"אורורה" חזרה לשם בדצמבר 1913.
הסיבות למותו של מרץ ולמחלתו של מוסון לא נקבעו בוודאות; מחקר מ-1969 העלה כסברה היפרוויטמנוזיס A, עודף קטלני של ויטמין A, שנגרם כנראה מאכילת הכבדים של כלבי ההאסקי הגרנלנדי שלהם, שכיום ידוע כי הם עשירים במידה יוצאת דופן בוויטמין A.
עובדה זו הייתה ידועה אותו זמן למעט מאוד אנשים, בהם האינואיטים, שאינם אוכלים לעולם כבד של כלב האסקי, אך מוסון ומרץ לא היה מודעים לה.
אף כי תאוריה זו נחשבת לסבירה ביותר, דעות אחרות חולקות עליה ומעלות אפשרות של חשיפה ממושכת לקור או מתחים נפשיים.
ב-1976 תיאר חוקר הארצות ומטפס ההרים אדמונד הילארי את מסעו בן החודש של מוסון כ"סיפור ההישרדות הגדול ביותר, קרוב לוודאי, בתולדות חקר הקטבים".