כל מה שרצית לדעת על קונסטנטין סטניסלבסקי:
קונסטנטין סרגייוויץ' סטניסלבסקי (5 בינואר 1863 – 7 באוגוסט 1938), שחקן תיאטרון ובמאי רוסי.
פיתח את שיטת המשחק הקרויה על שמו שיטת סטניסלבסקי.
סטניסלבסקי נולד במוסקבה במשפחה של סוחרים.
בשנת 1877 החל לעבוד בעסק משפחתי ובמקביל עסק בתיאטרון תחילה כשחקן ובהמשך כבמאי.
לבד מהיותו שחקן תיאטרון בולט ברוסיה, היה גם מחדש ויוצר בתחומי התיאטרון והפסיכולוגיה של משחק הבמה.
כשחקן וכבמאי הקפיד על כל פרט ופרט בביצוע תפקיד בהצגה או בהכנת פריטי התפאורה לה.
בשנת 1898 הוא הקים ביחד עם ולדימיר נמירוביץ'-דנצ'נקו את התיאטרון האמנותי של מוסקבה.
עם הזמן תיאטרון זה הפך להיות בין הטובים בעיר.
במסגרת שיטתו, המכוונת למשחק ריאליסטי וכן, פיתח כלים לשחקן אשר מסייעים לו להיכנס אל הדמות שאותה הוא מגלם על כל פרטיה ולהגיע לכדי הזדהות מלאה ומשכנעת איתה.
שיטתו של סטניסלבסקי (אשר מכונה "השיטה") מתבססת על: א.
הבנה מקיפה של הנסיבות בהן פועלת הדמות ו-ב.
פעולתו של השחקן כאילו נסיבות אלו היו נסיבות חייו שלו.
כדי להשיג זאת מציע סטניסלבסקי לשחקן שתי טכניקות עיקריות: 1.
זיכרון חוויותיו האישיות ("זיכרון ריגשי"- איך אני הרגשתי ופעלתי כשקרה לי דבר כזה) ו-2.
דמיון פעיל ("magic if"- אילו דבר כזה היה קורה לי איך הייתי מגיב).
שיטתו של סטניסלבסקי אומצה על ידי אנשי תיאטרון מהעולם כולו והייתה לטכניקה המשפיעה ביותר בכל הנוגע להכשרת שחקנים ותפיסת אומנות המשחק, וככזו נמצאו לה ממשיכים ומפרשים רבים.
אחד מהידועים שבממשיכים אלו, לי סטרסברג, אשר ניהל במשך שנים רבות את "אולפן השחקנים" בניו יורק, בו לימד את תלמידיו משחק ברוח שיטת סטניסלבסקי.
ב-14 השנים האחרונות של חייו הרכיב סטניסלבסקי את השיטה מחדש תוך שהוא דוחק הצידה את הפנייה הישירה לרגשות ומביא לקדמת עיסוקו של השחקן את העבודה השיטתית על עולם הדימויים של הדמות.
לגישה זו קרא "שיטת הפעולות הפיזיות".
את פיתוח השיטה המשיכו לאחר מותו קולגות כגון מייקל צ'כוב ותלמידים שלו כמו מריה קנבל ואנטולי וסילייב.
שורה ארוכה של שחקנים ידועים, בהם מייסדי תיאטרון "הבימה", התחנכו על שיטתו.
סטניסלבסקי עזר אישית, בשנת 1917 לאנשי "הבימה" להקים את תיאטרונם, הדריכם לקראת הופעתם הראשונה והעמיד לרשותם את תלמידו יבגני וכטאנגוב להיות להם לבמאי.
אפרים קישון מציג באחת הסאטירות שלו מזווית הומוריסטית שחקן בשם ירדן פודמניצקי, שמנסה בשיטת סטניסלבסקי לרדת לנבכי נפשה של הדמות אותה הוא אמור לשחק בהצגה.
אותו פודמניצקי לא ישן ולא אוכל, מסתובב בכל מיני פינות למצוא דמות דומה לזו שהוא אמור לגלם, וכשהוא מוצא אחת כזאת הוא הולך אחריה, ועוקב אחר תנועותיה ללא לאות.