כל מה שרצית לדעת על קוסקוס:
קוסקוס (בערבית: كسكس, תעתיק מדויק: כֻסְכֻס; מקור השם בברברית) הוא מאכל צפון אפריקאי וסיציליאני מסורתי, העשוי גרגרי סולת העוברים התפחה על ידי מים בתהליך של אידוי.
קוסקוס מוגש לרוב בלוויית תוספות שונות, דוגמת מרקי בשר למיניו, או דגים, וירקות.
סוגי קוסקוס שונים נבדלים בגודל גרגרי הסולת (דק, בינוני ועבה) אותו קובעים בעזרת מסננות מתאימות ובסוג התיבול של גרגרי הסולת בתהליך האידוי עצמו, או בסופו.
שיטת ההכנה המסורתית מבוססת על שימוש בסיר אידוי המכונה "קוסקוסייר".
זהו סיר קומתיים שבתחתיתו מתבשל מרק, לרוב מרק ירקות בתוספת חומוס ולעתים בתוספת בשר עוף או בשר בקר, ובחלקו העליון גרגירי הסולת, מונחים מעל תחתית מחוררת.
גרגרי הסולת סופחים את אדי המים שבמרק, ותופחים.
נהוג להגיש את הקוסקוס בתוספת מרק בשר וירקות, יחד, באותה צלחת, או בנפרד.
בגרסתו הצמחונית ניתן למצוא אותו עם תוספות של סלט טרי חריף (טבולה) או תוספות כמו צימוקים, סוכר, שקדים וכדומה (שלחלקם תפקיד בספיחת נוזלים מיותרים בקוסקוס), ובגרסתו החלבית, המקובלת בעיקר, במרוקו, בתוספת חמאה ושמנת.
בלוב ובדרום-תוניסיה מגישים את הקוסקוס לעתים עם תבשיל הנקרא "טביחה" או דְבִּיך, המבושל בנפרד, ולו גרסאות שונות.
בצלחת אישית עורמים בצורת "גבעה" קטנה ומעליה שמים את כל מרכיבי ה"טביחה"; בצדי הצלחת ישנן שתי תוספות קבועות של "צ'ירשי" – סלט תפו"א ודלעת פיקנטי, ו"מסייר" – מגוון ירקות שורש מוחמצים ביתיים.
בדרום איטליה מוגש הקוסקוס בגרסה מקומית, הכוללת בין השאר דגים ופירות ים.
ככל הנראה הגיע הקוסקוס לדרום איטליה בימי הביניים עם הכובשים הערבים.
ארוחות קוסקוס נחשבות לארוחות חגיגיות בקרב יהודי צפון אפריקה מלוב ועד מרוקו, ולכן הן מוגשות בדרך כלל בערבי שבת וחגים, ולעתים גם בארוחת צהריים בימי שישי, ובקהילות מסוימות כמו קהילת יהודי לוב, מקובל, לפי מסורת, להגישו בימי שישי בצהריים ובארוחת הערב של ימי שלישי.
מסורת זו היגרה לישראל עם עולי תפוצות אלו, וישנן מסעדות וחדרי אוכל מוסדיים שתפריטם כולל קוסקוס, המגישים מנה זו בימי שלישי ושישי.
קוסקוס לובי
קוסקוס עם ירקות
קוסקוס עם בשר
קוסקוס תוניסאי
קוסקוסייר מתוניסיה