כל מה שרצית לדעת על קיכלי רונן:
קיכלי רונן (שם מדעי: Turdus philomelos) (נקרא בעבר גם טרד מזמר) הוא מין של ציפור שיר לסוג קיכלי המשתייך לפי חלק מהדעות למשפחת החטפיתיים, ולפי דעות אחרות לקיכליים, ומתרבה לאורך אזורים נרחבים באסיה ובאירופה, להוציא את חצי האי האיברי, אזורי שפלה באיטליה ויוון.
בארץ ישראל הוא חורף וחולף בקבוצות קטנות או בפרטים בודדים, בין צפון הארץ למרכזה.
נוצותיו העליונות חומות, ואילו נוצות-החזה והבטן צהובות-בהירות, ומנוקדות בכתמים חומים-שחורים.
אורך גופו בין 20 ל-22 סנטימטרים, מוטת כנפיו עומד על כ-35 סנטימטרים, ומשקלו נע בין 50 ל-107 גרמים.
לא קיימת דו-צורתיות זוויגית ברורה בין הזכר לנקבה.
הפרטים הצעירים דומים לבוגרים, אבל על גבם וכנפיהם פס צהוב-בהיר או כתום.
שירתו הייחודית, הכוללת קטעים החוזרים ונשנים, זכתה לאזכורים בשירה ובפיוט, והיא גם שמו בעברית, באנגלית ובלטינית.
לקיכלי הרונן קריאת "ציפ" חדה וקצרה, שבשעת נדידה מתחלפת בקריאת "סיפ".
קריאת האזהרה האופיינית לקיכלי הרונן היא "צ'וּק-צ'וּק", קריאה שנעשית צורמנית וקצרה יותר ככל שהסכנה גדלה.
יחסית למשקלו, לקיכלי הרונן קול חזק מאוד — מהחזקים ביותר מבין ציפורי השיר.
שירת הזכר עשויה לכלול יותר ממאה קטעים מוזיקליים שונים, שרבים מהן מועתקות מהוריו ומציפורים שכנות, ולעתים אף מחפצים מעשי-ידי-אדם, דוגמת טלפון.
הקיכלי הרונן מתרבה ביערות, גנים ופארקים, והוא מין נודד למחצה: אוכלוסיות גדולות חורפות בדרום אירופה, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, והקיכלי הרונן אף הובא על ידי האדם לניו זילנד ולאוסטרליה.
הנדידה מתבצעת בעיקר בלילה, לא במבנים מוגדרים, והציפורים משמיעות לעתים תכופות קולות, כדי לשמור על קשר בין חברי הלהקה.
למרות שהקיכלי הרונן איננו נתון לאיום של סכנת הכחדה כלל-עולמית, אוכלוסיות מסוימות בדרום-אירופה חוות ירידה רצינית במספר הפרטים, כנראה בעקבות שינויים בשיטות החקלאות.
לקיכלי הרונן שלושה תת-מינים מוכרים.
הקיכלי הרונן הוא מין מונוגמי וטריטוריאלי, ובאוכלוסיות נודדות, הזכר מגדיר מחדש את הטריטוריה שלו בעת חזרתו מהנדידה.
בעונת הרבייה, בונה הקיכלי הרונן קן מסודר ומרופד בבוץ על-גבי שיח או עץ, והנקבה מטילה בו ארבע או חמש ביצים מנומרות.
כל ביצה שוקלת כ-6 גרם, שמתוכם כ-6% הם הקליפה.
הנקבה דוגרת על הביצים במשך 10 עד 17 ימים, ולאחר הבקיעה פרק זמן דומה עובר עד שהגוזלים מצמיחים נוצות.
בממוצע, 54.
6% מהגוזלים שבוקעים בבריטניה שורדים את שנתם הראשונה, ואילו שיעור השרידה השנתי של הפרטים הבוגרים עומד על 62.
2% אחוזים.
תוחלת החיים היא שלוש שנים, אך תועדה ציפור שהגיעה לגיל 10 שנים ו-8 חודשים.
הקיכלי הרונן "מארח" לעתים בקנו ביצים של מיני קוקייתיים שונים, שהם עופות טפילים המטילים את ביציהם בקנים של מינים אחרים, אך במקרים רבים מבדילה הנקבה בין ביציה המסוות לבין ביצי הקוקייה.
הקיכלי הרונן הוא אוכל כל — תזונתו מתבססת על צמחים וחסרי חוליות ורכיכות כאחד, ובייחוד זחלים ותולעי אדמה אותם הוא מוצא באדמה, ופירות רכים, כמו פירות יער.
הוא סיגל לעצמו את המנהג להשתמש במספר אבנים כסדן לריסוק קונכיית חלזונות.
כציפורי שיר אחרות, הקיכלי הרונן סובל מטפילים פנימיים וחיצוניים, ונתון לאיום מצד חתולים, כוס החורבות, והנץ המצוי, ואילו הביצים והגוזלים עשויים להאכל על ידי עקעק זנבתן, עורבני ואף מיני סנאיים מסוימים, כאשר הם מצויים.
הקיכלי הרונן לא מתלהק בלהקות גדולות, אך מספר ציפורים עשויות לישון יחדיו בחורף, או להתרועע במקווי-מים ומקורות מזון, לעתים יחד עם מיני קיכלי אחרים, כגון שחרור, קיכלי אפור, קיכלי לבן-גבה וקיכלי שחור-גרון.
אולם בניגוד לקיכלי האפור או לקיכלי לבן-הגבה, שנוטים יותר לנדידה, הקיכלי נוהג לעתים קרובות לחזור אל אותם אתרי-קינון שוב ושוב.
על הקרקע הוא נמצא בעיקר באזורי צמחייה, ונחרד מכל הפרעה קטנה.
לקיכלי הרונן תפוצה נרחבת, המוערכת בכ-10 מיליון קילומטרים רבועים, וכן אוכלוסייה גדולה: על-פי ההערכה, באירופה לבדה ישנם בין 40 ל-71 מיליוני פרטים.