כל מה שרצית לדעת על קערת האבק:
קערת האבק הוא כינוי לשורה של סופות אבק שהתחוללו במרכז ארצות הברית וקנדה החל מ-1931 ועד 1939, ואשר גרמו לשורה של בעיות סביבתיות וחברתיות.
מצב זה, נגרם עקב בצורת בשילוב של כמה פרקטיקות חקלאיות לא תקינות, במשך כמה עשורים.
חישוף הקרקע מעשבים לצורך חריש של שדות חיטה, רעיית יתר, ובצורת קשה, גרמו למצב של סחיפת קרקע חמורה באזור המישורים הגדולים.
במהלך הבצורת התייבשה האדמה הפוריה והפכה לאבק, אשר עף מזרחה, בעיקר בצורה של עננים שחורים גדולים.
לעתים, העננים השחירו את השמיים על פני שטח עצום, שהשתרע עד שיקגו.
רוב הקרקע שנסחפה אבדה אל תוך האוקיינוס האטלנטי.
אסון סביבתי זה, גרם לגל עזיבה עצום של תושבים מטקסס, ארקנסו, אוקלהומה, והאזורים סביב המישורים הגדולים, והותיר למעלה מחצי מיליון אמריקאים ללא קורת גג.
רבים מהם היגרו מערבה בחיפוש אחר עבודה.
הבצורת, סופות האבק, ונטישת השדות והחוות, היוו מכה קשה למדינות החקלאיות במרכז ארצות הברית ובקנדה, אשר סבלו כבר מהשפל הגדול.
קערת האבק הינה דוגמה מוחשית לעוצמה שיכולה להיות לתהליכי מדבור כמו גם לתהליכים של שינויי אקלים.
ב-14 באפריל 1935, שנודע אחר כך כ"יום ראשון השחור", התרחשה אחת מה"סופות השחורות" הקשות ביותר ב"קערת האבק", וגרמה לנזק נרחב, תוך שהיא הופכת את היום ללילה.
עדי ראייה סיפרו כי בחלק מהזמן לא יכלו לראות למרחק של יותר ממטר וחצי.
במשך 100 הימים הראשונים לשלטונו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, הוכנו תוכניות ממשלתיות להשבת היציבות האקולוגית לאזור.
ממשלת ארצות הברית הקימה את "שרות שימור הקרקע" שלימים הפך ל"שרות הלאומי לשימור משאבי טבע".
במאי 1936 צולמה בעיירה דאלאס שבדקוטה הדרומית אחת מן התמונות הידועות מתקופה זו.
התמונה המחישה את גורלם המר של תושבי האזור שנפגעו.
לא נותרו להם אדמות לעיבוד, כל היבולים נקברו ולא נותר להם מה לאכול.
גם הציוד החקלאי אבד.
המשבר האנושי תועד על ידי צלמים מטעם "המשרד לביטחון החווה" בארצות הברית; המפורסמת ביותר מבין צלמים אלו היא דורותיאה לאנג.
על התקופה כתב הסופר ג'ון סטיינבק את ספרו זוכה פרס פוליצר, ענבי זעם.