כל מה שרצית לדעת על קצה הדרום:
קצה הדרום (באנגלית: Farthest South) היה קו הרוחב הדרומי ביותר שאליו הגיעו חוקרים לפני כיבוש הקוטב הדרומי בשנת 1911.
ציוני דרך חשובים בדרך אל הקוטב היו גילוי הארצות דרומית לכף הורן ב-1619, חציית החוג האנטארקטי של קפטיין ג'יימס קוק ב-1773, והתצפיות המאושרות המוקדמות ביותר של יבשת אנטארקטיקה ב-1820.
מראשית המאה ה-19 ואילך, הייתה החתירה אל "קצה הדרום" למעשה למירוץ אל הקוטב, שהגיע לשיאו כשרואלד אמונדסן השיג את היעד בדצמבר 1911.
בשנים שקדמו לתקופה שכיבוש הקוטב היה ליעד מציאותי, היו מניעים אחרים שמשכו הרפתקנים דרומה.
בראשית הדברים, הכוח המניע היה גילוי נתיבי סחר חדשים בין אירופה למזרח הרחוק.
אחרי שנתיבים כאלה נקבעו ותוואי הקרקע הגאוגרפיים העיקריים מופו ברובם הגדול, היה כוח המשיכה להרפתקאות מסחריות טמון ביבשת הענק הפורייה של "טרה אוסטרליס", שנחבאה, לפי האגדה, הרחק בדרום.
האמונה בקיומה של ארץ שפע משוערת כזאת עמדה בעינה עד אמצע המאה ה-18; חוקרים מיאנו להשלים עם האמת שהתגלתה בהדרגה, של סביבה קרה וקשוחה בארצות האוקיינוס הדרומי.
מסעותיו של ג'יימס קוק בשנים 1774-1771 הציגו באופן כולל את טבען העוין לכאורה של אותן ארצות נעלמות, תהיינה אשר תהיינה.
גילוי זה הביא להזחת הדגש במחצית הראשונה של המאה ה-19, מנתיבי הסחר אל מחקר וגילוי.
לאחר תקופת החורף הראשונה שעשו חוקרים באנטארקטיקה היבשתית בשנת 1899, נשקף סיכוי מציאותי להגיע אל הקוטב הדרומי, והמירוץ אל הקוטב החל.
הבריטים היו הראשונים שניסו את כוחם בהרפתקה זו, שהתאפיינה ביריבות בין רוברט פלקון סקוט לארנסט שקלטון בתקופת העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה.
שקלטון חזר על עקבותיו מתוך שיקולי זהירות והצליח להחזיר את כל אנשיו בשלום; סקוט הגיע אל הקוטב בינואר 1912 ונוכח לדעת, שהנורבגי רואלד אמונדסן הקדים אותו בחודש.