כל מה שרצית לדעת על רוק פסיכדלי:
הרוק הפסיכדלי הוא זרם מוזיקלי שהופיע באמצע שנות השישים, יש הטוענים ב-1966 (עם האלבום Revolver של הביטלס, עם פריצת להקת ציפורי החצר או עם האלבום הראשון של פינק פלויד "The Piper at the Gates of Dawn"), כאשר להקות רוקנרול רבות החלו לחקור גבולות מוזיקליים, במקום להיצמד לתבנית הרוקנרול המקובלת של בית-פזמון-בית.
הם נעו לכיוון של תבנית חופשית ומבנה שיר גמיש, רמיזות ג'אזיות ושילוב של גישות ואלמנטים בעלי ציביון מזרחי-הודי.
להקות רבות שילבו כלי נגינה הודים, כסיטאר, במוזיקה שלהן.
המוזיקאים החלו להתנסות במיני סמי הזיה שהשפעותיהם הותירו עקבות ברורים בכתיבה ובהלחנה (כמו בשיר "Lucy in the Sky with Diamonds" של הביטלס).
הרוק הפסיכדלי היווה נקודת מפנה בין הבלוז רוק המסחרי של שנות השישים המוקדמות לרוק המתקדם של שנות השבעים, ונחשב לנקודה בה המוזיקה הפופולרית עזבה את שורשי הבלוז, ונטתה לכיוונים אחרים (מוזיקה קלאסית, ג'אז, אוונגרד, לדוגמה).
הרוק הפסיכדלי נחלק בבירור לשתי נישות: הבריטית והאמריקאית.
הפסיכדליה הבריטית הייתה ברובה יותר מחתרתית, ניסיונית וסוריאליסטית מהמקבילה האמריקאית, והמוזיקאים באו מרקע של מוזיקה קלאסית וג'אז, דבר שהעניק יתרון אמנותי בולט לעין על פני עמיתיהם האמריקאים.
הפסיכדליה האמריקאית התאפיינה בשירים יותר מסחריים (מבנה שיר סטנדרטי ושירים קצרים ומתומצתים), והסתמכה יותר על סינגלים מאשר אלבומים שלמים.
רבות מלהקות הפלישה הבריטית שינו כיוון, נחשפו לתאוריות בודהיסטיות, החלו להתעסק בנושאי כתיבה מתוחכמים ומעמיקים יותר ולבשו בגדים מצועצעים ומוגזמים כמו באלבום "מועדון הלבבות הבודדים של סמל פפר".
יש לציין כי להקות רבות מעולם לא זכו להוציא את יצירותיהן לאור על גבי אלבום, אלא רק הופיעו בהופעות חיות.
הפסיכדליה האמריקאית הושפעה רבות מהמלחמה בווייטנאם ומסצנת הפולק של סן-פרנסיסקו, כתוצאה מכך עסקו הטקסטים שלה בעיקר בהטפת שלום ואהבה.
האמנים התמקדו בעיקר בשני אזורים: בחוף המערבי בסן פרנסיסקו ההיפית, שם התרכזו ילדי הפרחים שחיו בקומונות ויצאו נגד מוסכמות החברה.
נציגותיהן העיקריות הן גרייטפול דד וג'פרסון איירפליין.
המוקד השני היה גם הוא בחוף המערבי, בלוס אנג'לס, שם הושפעה המוזיקה גם מסמים יותר קשים.
פסיכדלית החוף-המערבי מאופיינת בשירים בעלי מבנה חופשי (דבר המצביע על השפעה מכיוון נגני ג'אז חופשי כגון ג'ון קולטריין וצ'ארלס מינגוס), קטעי סולו ארוכים, מיעוט ליריקה ושימוש באפקטים (אפקט וואה-וואה, דיסטורשן וכדומה).
הפסיכדליה האמריקאית התבססה בעיקר בחוף המערבי, אך גם בטקסס, ניו יורק ובמדינות נוספות החלו להתהוות סצינות פסיכדליות, עם השפעות מקומיות (לדוגמה, באוסטין, טקסס, הרוק הפסיכדלי שולב עם מוזיקת קאנטרי ובלוגראס).
הביטלס, נערי החוף ו־הבירדס היו הלהקות הגדולות הראשונות ששילבו רוק פסיכדלי.
למשל הבירדס בשירם החלוצי, Eight Miles High.
המייצגת הבולטת של מוקד זה היא להקת Love, שהשפיעה על להקת הדלתות, להקה שהתרחקה מהרוק הפסיכדלי.
באופן עקרוני, האמריקאים מעולם לא נטשו את שורשי הרוק-שלושה-אקורדים הגולמי, אך הוסיפו עליו שכבות על גבי שכבות של עיוותים למיניהם, פידבקים ושאר אפקטים.
מהפסיכדליה האמריקאית התפתח האסיד רוק, שהוא גרסה יותר רועשת מהרוק הפסיכדלי המקורי, שאחר-כך הוליד את ההאבי מטאל.
בארצות הברית אמנים רבים ביקרו את הרוק הפסיכדלי במיוחד על האספקטים החברתיים שלו – ילדי הפרחים וכיוצא באלה.
בחוף המזרחי היו אלה הוולווט אנדרגראונד בהפקתו של האמן אנדי וורהול, ובחוף המערבי היה זה פרנק זאפה (שאף הוציא אלבום קונספט שלם המוקדש לסאטירה על תרבות זו).