כל מה שרצית לדעת על רחוב שינקין:
רחוב שינקין הוא רחוב בלב תל אביב הקרוי על שם מנחם שינקין.
הרחוב, העובר ממזרח למערב, מרוחק כמה מאות מטרים מחוף הים.
בקצהו המערבי נמצאת כיכר מגן-דוד, שהיא צומת סואן של חמישה רחובות ידועים: המלך ג'ורג', אלנבי, נחלת בנימין, הכרמל (שבו מצוי שוק הכרמל) ושינקין.
הרחוב היה רחובה הראשי של שכונת מרכז בעלי מלאכה, שהוקמה על ידי מנחם שינקין ב-1913.
הרחוב נקרא על שמו של שינקין בשנת 1925.
בתחילת שנות ה-30 נפתחו ברחוב חנויות רבות וגם בית דפוס של הוצאת אמנות, בניגוד לתוכנית המתאר שייחדה את הרחוב למגורים.
העירייה נקטה צעדים נגד החנויות ברחוב.
בשנת 1935 נענתה העירייה ללחץ הסוחרים ובעלי הבתים והתירה פתיחת חנויות ברחוב.
כן פעלה להרחבת הרחוב על ידי דרישה להכנסת הבתים החדשים הנבנים מטר נוסף פנימה.
עם השנים שינה רחוב שינקין את אופיו, מרחוב של בעלי מלאכה למעונם של צעירים ויוצרים, שביקשו בו, תחילה, מקום מגורים זול, ושינו בהדרגה את אופיו.
כמה בתי־עסק בולטים שנפתחו בו, ובהם גלריה "תת-רמה" וחנות התקליטים (ואחר־כך דיסקים וסרטי וידאו) "האוזן השלישית", הפכו את שינקין אתר מועדף על בתי־עסק ייחודיים, והרחוב הפך בהדרגה סמל התרבות התל אביבית הצעירה, הפתוחה והחופשית.
עם השנים נדחקו בעלי המלאכה מן האזור וגם מספרן של החנויות הייחודיות התמעט, ובמקומן נפתחו בו חנויות רשת וחנויות מוצרי יוקרה, אך הרחוב עדיין משמש מוקד עניין לצעירים, בעיקר בשעות אחר־הצהריים ובמיוחד בימי שישי בשעות הבוקר והצהריים, כשאז נערכים בו לעתים מופעי רחוב והוא גדוש ערב־רב של ליצנים, נגנים, חסידי ברסלב ואחרים.
באזור רחוב שינקין מתגורר מספר רב של תושבים דתיים וחרדים, חלק גדול מהם חסידי גור, שנשלחו על ידי האדמו"ר של החסידות לשליחות במקום, וכן חסידי בעלזא שבית הכנסת שלהם שוכן ברחוב אחד-העם בין הרחובות שינקין ובלפור.
האוכלוסייה הדתית והחרדית חיה לצד האוכלוסייה החילונית במקום ללא עימותים כלשהם.
בבית כנסת גאולת ישראל שמאחורי גינת שינקין שוכן בית חב"ד המרכזי של תל אביב, ומתקיימת בו פעילות בנושאי קהילה ומסורת במשך כל השנה ובעיקר בחגים.
בשנים 2011-2012 שיפצה עיריית תל אביב את הרחוב בעלות של כ-30 מליון שקל.
תכנית הרחוב הוכנה על ידי משרד אדריכלי הנוף דן צור וליאור וולף.
בלי קשר הכרחי למתרחש בו בפועל הפך רחוב שינקין סמל שהשתרש עמוקות בתרבות הישראלית וסטריאוטיפ ה"שינקינאי" העמיק שורש וחל גם היום, כאשר אוכלוסייה אמידה יותר זורמת לרחובות המשיקים לשינקין.
ה"שינקינאי" הטיפוסי מתואר, חליפות, כמשכיל, מקורי, פתוח לדעות, מתקדם, רגוע ורודף שלום, ומן העבר השני כ"מנותק", אדיש, אנוכי, יהיר, עצל, ראוותני ושטחי.
התואר "שינקינאי" משמש לעתים קרובות, במיוחד בפיהם של כאלו שאינם מבקרים ברחוב שינקין בפועל, כשם נרדף למי שלכוד ב"בועה התל אביבית", מתייחס בזלזול ובלעג ליושבי כל מקום אחר, ונותן דעתו רק על העניינים הקרובים לו ולבית הקפה האהוב עליו.
הוויית הרחוב מתוארת בסרט "הבועה" של איתן פוקס וגל אוחובסקי, והרחוב מוזכר תכופות ביצירות אמנות; בשיר "לב זהב" (מלים ולחן: דני שושן) מתגאה שרית חדד כי "אין לי שגעונות סטייל שינקין פלורנטין".
דוגמה בולטת אחרת היא השיר "גרה בשינקין" שביצעה להקת מנגו ב-1989.
השיר מדבר על צעירה שגרה בשינקין ו"שותה בקפה תמר", שהוא מבתי הקפה הוותיקים ברחוב, ובו יושבים אישים ידועים, רובם בני גיל הזהב.
להקת הפאנק "קוקו בלוף והיתושים" הקליטה את השיר "שינקין זה רחוב ללא מוצא".
השיר מותח ביקורת על אורח החיים הנהנתני והמזויף של התושבים והמבקרים ברחוב.