כל מה שרצית לדעת על שימוש הוגן:
חופש הביטוי נחשב לאחת מזכויות האדם היסודיות והבסיסיות ביותר.
זכות זאת מעוגנת במגילת העצמאות, בה נכתב כי "מדינת ישראל תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".
ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, 1948, כוללת בסעיף י"ט התייחסות מפורשת לחופש הביטוי: "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות".
מקומו של ערך זה לא נפקד ממגילת הזכויות של ארצות הברית, ובמסגרת התיקון הראשון נאמר "הקונגרס לא יחוקק חוק [ה]מגביל את חופש הדיבור או העיתונות או זכותם של בני אדם להתכנס בדרך-שלום ולבקש מן הממשל תיקונן של עוולות".
חופש היצירה הוא נגזרת ישירה של עקרון חופש הביטוי (וגם של עקרון חופש העיסוק).
הדבר בא לידי ביטוי בדבריו של נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר (בג"ץ 806/88, Universal City Studios נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות): התשתית המונחת ביסוד בדיקתנו היא הכלל הגדול של חופש הביטוי, ממנו צומחת, בין היתר, חירות היצירה האמנותית בתחום הספרותי ובתחום החזותי לצורותיו.
פשוט, ברור ומקובל עלינו הוא, כי אדם רשאי להביע ברבים את רעיונותיו ומחשבותיו, ובתוך אלו את פרשנויותיו לאירועים שבעבר, בהווה או בעתיד, מבלי שיגבילוהו בכך.
זהו המאפיין המרכזי לחירות המחשבה האנושית וליכולתו של אדם להגיע לידי ביטוי עצמי.
השופט יעקב טירקל (ע"א 8393/96, מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company) התייחס לטבעה של יצירה חדשה, המסתמכת על יצירות קודמות, ועל הסכנה בהגנה מוגברת על היצירות המקוריות: בבואנו להגן על היצירה המקורית יש לתת את הדעת גם על כך שהגנה מוגברת יתר על המידה עלולה לבלום התפתחות תרבותית וחברתית, הסומכת על הישגי העבר.
מטבע הדברים, פריצת דרך, או התקדמות, המשרתת את החברה נובעת מהישגיהם היצירתיים של יחידים הסוללים את הדרך תוך הנחת אבן על אבן.
יש אפוא מצבים שבהם מצדיק האינטרס הציבורי את צמצום ההגנה על זכות היוצרים, כמו במקרה של טיפול הוגן ביצירה למטרות שהוגדרו בחוק.
עקרון חופש המידע[2], המוזכר אף הוא בסעיף י"ט של הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, אוסר על הגבלת זרימת המידע.
בנוסף לזכות למידע והזכות לנגישות המידע, קיים אינטרס ציבורי שלישי – חופש העיתונות.
מידע נחשב כסוג של יצירה, ולכן עקרונות אלו עלולים להיפגע ממונופול של בעל הזכויות על המידע.
שימוש הוגן כמענה לכשל שוק.
במסגרת התאוריה של חוקי זכות יוצרים, לא נפקד מקומה של גישה ליברטריאנית שאינה מייחסת שום משקל לאינטרסים ציבוריים.
ניתוחים כאלו מראים שזירת מסחר ברישיונות שימוש מועדת לכשלי שוק[3], והיתרים מוגבלים לשימוש הוגן מהווים פתרון לכשלי השוק הקיימים.
כלומר, מכיוון ש"השוק המשוכלל" של רישיונות שימוש לא פועל בצורה מיטבית, ההיתרים לשימוש הוגן מטיבים עם פעילות השוק.
האיזון בין העקרונות הסותריםהחוק מנסה למצוא איזון בין עקרונות היסוד הסותרים – ההגנה על הקניין הרוחני והאינטרס הכלכלי של בעל היצירה מצד אחד, מול ההגנה על חופש הביטוי, חופש היצירה חופש המידע והנגישות למידע, שכולם חלק מהאינטרס הציבורי, מצד שני.
מלכתחילה, החוק מעניק זכות בלעדית ליוצר, אך זו מוגבלת מבחינת מושאה, היקפה, ומשך קיומה[4].
במשך תקופת ההגנה, החוק מנסה לגשר על הסתירה בין עקרונות אלו באמצעות הקביעה ששימוש הוגן ביצירה מותר, ללא צורך באישור מבעל הזכויות, למטרות שונות כגון לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.
בתי המשפט נדרשו למציאת האיזון הראוי בין האינטרס הקנייני והאינטרס הציבורי.
פסק הדין העקרוני ביותר בנושא, הוא רע"א 2687/92, דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, שיוזכר בהמשך.
השופט מלץ כותב בפסק הדין כך: ההתנגשות בהקשר הנדון ממחישה באופן חלקי את המתח שבבסיס דיני זכויות היוצרים, כמו גם בבסיס מערכות דינים אחרות בתחום הקניין הרוחני: בין ההגנה על זרימת מידע חפשית, על חופש הביטוי ועל חופש התחרות מזה, ובין ההגנה על קניינו של היוצר בפרי עמלו מזה.
העקרונות המנחים לבחינת הוגנות השימוש, כפי שנקבעו בין השאר בפס"ד זה, נחקקו במסגרת חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007.