כל מה שרצית לדעת על תאוריה פנומנולוגית קולנועית:
התאוריה הפנומנולוגית הקולנועית היא מתודה פילוסופית המתרכזת במבנה ובתפישה של חוויה.
התאוריה הוצגה על ידי ויויאן סובצ'אק (Sobchack) בשנת 1990 בארצות הברית.
מאמרה, שכותרתו Phenomenology and the Film Experience , משנת 1995 נפתח בטענה שהסרט הוא ביטוי של חוויה באמצעות חוויה.
התאוריה מציגה מודל צפייה המאפשר חוויה טוטאלית, פראית, רגשית וחושנית.
לפי התאוריה, יש להתייחס לסרטים דרך האינטראקציה בין הגוף החי לסרט, לא רק באמצעות הראייה והשמיעה.
תאוריה זו מציעה פרדיגמה חדשה במחקר התאורטי הקולנועי כריאקציה לתאוריות הקולנועיות הפופולאריות עד לתקופתה, בהן הגישה הקוגניטיבית והפסיכואנליזה.
בעוד התאוריות הקולנועיות האחרות מניחות במרכז הניתוח התאורטי הקולנועי את הראייה והשמיעה כמערכות הבניית המשמעות העיקרית, התאוריה הפנמנולוגית מצביעה על כך שאלו הן מקור משמעות משני בלבד.
החוויה המרכזית בעת הצפייה בסרט, היא החוויה הפרטיקולארית של הצופה, האופן שבו קולט את הנחווה ומבטא את תחושתו ומחשבתו.
כך לדוגמה: סוג בד מסוים, יכול להחזיר אותנו לזיכרונות נשכחים, מרקמים וטעמים מוכריםהתאוריה הפנמנולוגית מסבירה את פעולת מתן המשמעות הקולנועית ומתייחסת לצופה כבעל תפקיד פעיל בחוויה.
התאוריה מתמקדת בחוויה הלוגית של הגוף החי ונשענת על פעולות המובנות בקיום האנושי דוגמת ראיה, שמיעה, תנועה ורפלקסיביות חווית הצפייה הקולנועית היא תהליך תקשורתי המשותף ליוצר הסרט, הסרט והצופה.
הסרט מהווה את נקודת המפגש בין היוצר לצופה ועל כן מתווך ביניהם.
מבחינת היוצר, הסרט מגלם את האופן בו הוא תופש את העולם סביבו ואת האופן בו הוא בוחר להביע את תפישת עולם זו.
הצופה, נחשף לתפישתו של היוצר ולדרכי המבע.
יתרה מכך, בכוחו של הצופה לדבר חזרה אל הביטוי הקולנועי, באמצעות הענקת משמעות לנצפה, דרך חושיו השונים.
מצד אחד, הצופה רואה את הסרט כייצוג נראה שהוא נבחן ממנו.
כלומר, הסרט שומר על מרחב בו הצופה אינו נמצא, אלא רואה חוויה קיומית של אדם אחר, שאינה חופפת את החוויה הקיומית שלו; מאידך, הצופה חש שהסרט הוא חלק ממנו, שכן השפה הקולנועית כרוכה לאופן ההתייחסות של הצופה כלפיה.
החוויה הישירה משרתת תפקיד כפול בקולנוע: ראשית הסרט מציג ומייצג פעולות של ראייה, שמיעה ותנועה כמבנים מקוריים של קיום אקזיסטנציאלי ואת מבני התיווך של השפה.
שנית, הסרט מייצג ביטוי של חוויה על ידי חוויה, ובכך מייצר את המשמעות העיקרית והאמיתית המעוצבת על ידי נתיב ספציפי של אינטרסים וכוונות.
השפה הקולנועית מבוססת בשפת הקיום, שמבניה משותפים ליוצר, לצופה ולסרט.
לכן, היכולת להבין את הנראה ולהעניק לו משמעות משותפת הן ליוצר ולצופה ולפיכך חווית הסרט היא אוניברסלית.
אך, חוויה ישירה זו מכילה ממד פרטיקולארי.
הבניית המשמעות, נעשית על ידי כך שהסרט מחזיר את הצופה, באופן קונקרטי לחושיו.
הסרט מובחן מטריאלית מהיוצר והצופה, ובאופן התגלמותו עבור כל אחד מהם.
שכן, האינטלקט המבוטא על ידי כל אחד מהם הוא אחר .
הקשר הישיר בין הצופה לסרט בחוויית הסרט, אינו מונולוג בין סובייקט צופה לאובייקט נצפה אלא דיאלוג דיאלקטי בין סובייקטים צופים שקיימים גם כאובייקטים הניתנים לצפייה.
הסרט והצופה בעלי יכולת לצפות ולהיות נצפים.
בחוויית הצפייה המשמעות נובעת מן הזיקה לפעולת הצפייה הסגנון משותף לסובייקטים צופים אחרים, אך עבור כל אחד הוא בעל חשיבות ייחודית ונבדלת.
חווית הסרט מובנית באופן סימולטני על ידי הסרט ועל ידי הצופה, באמצעות פעולות הצפייה הנבדלות, הנפגשות על קרקע משותפת אך לעולם לא מעסיקות אותה בצורה זהה.