כל מה שרצית לדעת על תוכנית בילטמור:
תוכנית בילטמור היא תוכנית שהתקבלה בוועידה של מנהיגים ציוניים, אשר נקראה על שם מלון בילטמור בניו יורק, שבו התכנסה במאי 1942.
הוועידה, שאורגנה על ידי נשיא ארגון ציוני אמריקה, אבא הלל סילבר, בשיתוף עם נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, חיים ויצמן, ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, כונסה בהיעדר אפשרות לקיים את הקונגרס הציוני בתקופת מלחמת העולם השנייה, אולם נעשה מאמץ משמעותי לדמות אותה ככל האפשר לקונגרס, והשתתפו בה כ-600 צירים מ-18 מדינות.
ועידת בילטמור סימנה את פתיחת המאבק שהוביל בן-גוריון להקמת המדינה היהודית לאלתר.
על רקע הספר הלבן של 1939 חלה אכזבה בתנועה הציונית מחוסר מחויבותה של בריטניה לעקרון הבית הלאומי.
נוכח תלותה של בריטניה בסיוע האמריקני בזמן המלחמה, חשב בן-גוריון ב-1941 כי כל החלטה שתתקבל בעניין ארץ ישראל לאחר המלחמה תיעשה תוך מעורבות מכרעת של ארצות הברית, ולכן החל לחזק את קשריו עם המנהיגות הציונית שם, על מנת שזו תגביר את השפעתה על הממשל האמריקני כדי שיתמוך בתוכנית הציונית.
הוועידה התכנסה בין 9 במאי ל-11 במאי 1942, והתוכנית שהתקבלה בה כללה הצעת פתרון בת שלושה סעיפים לשאלת ארץ ישראל:

פתיחת שערי הארץ לעלייה יהודית חופשית.
מסירת הפיקוח על העלייה ועל פיתוח הארץ באזורים הבלתי מיושבים לסוכנות היהודית.
דרישה להקמת "קהיליה יהודית" ("Jewish Commonwealth") ולמעשה, מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל.

התביעה לריבונות חייבה, למעשה, את חלוקת ארץ ישראל.
על כן קמו לתוכנית מתנגדים, הן מבין אלה שהאמינו בשלמות הארץ, הן מקרב אלה שתמכו ברעיון הדו-לאומיות – דהיינו, ארץ ישראל כמדינה אחת לשני עמים.
בן-גוריון הוסיף לקדם את התוכנית שיזם, על אף התנגדות רבה גם במפלגתו, מפא"י.
בנובמבר אותה שנה אישר הוועד הפועל הציוני בירושלים, ברוב גדול, את עיקרי התוכנית שהפכה למצע המדיני הרשמי של התנועה הציונית.

נלקח מויקיפדיה

הגדרות נוספות הקשורות לתוכנית בילטמור:
•ציונות: היסטוריה
•יהדות ארצות הברית