כל מה שרצית לדעת על תוכנית מורגנטאו:
תוכנית מורגנטאו הייתה תוכנית לכיבוש גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, שקראה לנקיטת צעדים קשים שנועדו לחסל את יכולתה של גרמניה לפתוח אי-פעם במלחמה.
ההצעה המקורית כללה שלושה צעדים עיקריים:
גרמניה תחולק לשתי מדינות עצמאיות.
שלזיה תהפוך לשטח בינלאומי, או תסופח למדינות שכנות.
כל התעשייה הכבדה תפורק או תושמד.
את התוכנית הציע הנרי מורגנטאו הבן, שר האוצר של ארצות הברית ויועץ מדיני בכיר של הנשיא רוזוולט, ממוצא יהודי, והיא נקראה על שמו.
בוועידת קוויבק השנייה (16 בספטמבר 1944), שנערכה בזמן המלחמה בין נציגי ארצות הברית ובריטניה, שכנעו מורגנטאו והנשיא רוזוולט את ראש הממשלה צ'רצ'יל להסכים לתוכנית, אם כי היו לו ספקות כבדים לגביה; ייתכן שאחת הסיבות לכך שהוא הסכים לבסוף הייתה הסכם השאל-החכר בסך 6 מיליארד דולר.
על כל פנים, צ'רצ'יל בחר לצמצם את היקף הצעתו של מורגנטאו וניסח גרסה חדשה של המזכר, שהייתה בסופו של דבר הגרסה שעליה חתמו שני המנהיגים.
תמצית המזכר החתום מתבטאת במשפט:
תוכנית זו לחיסול התעשיות המלחמתיות באזור הרוהר והסארלנד שואפת להפוך את גרמניה למדינה המתבססת בעיקר על חקלאות ומקנה.
ידיעות על קיומה של התוכנית דלפו לעיתונות.
תגובתו של רוזוולט לדיווחים הייתה הכחשה מכל וכל.
כשהגיעו הידיעות לגרמניה השתמש בהן יוזף גבלס, האחראי על התעמולה הנאצית, כדי לדרבן את רוח הקרב של החיילים בחזית המערבית.
בגרמניה הכבושה התגלגלה תוכנית מורגנטאו בפקודה שנקראה צו JCS 1067 ובתוכניות "הפירוז התעשייתי" של בעלות הברית, שנועדו לפגוע בכוחה הכלכלי של גרמניה ולהרוס את יכולת הלחימה העתידית שלה באמצעות דה-אינדוסטריאליזציה מלאה או חלקית והטלת מגבלות על השימוש היכולת התעשייתים הנותרת.
ב-1950, אחרי שיושמו התוכניות להפחתת היכולת הכלכלית של גרמניה (שהתמתנו מאוד בינתיים), הוסר ציוד תעשייתי מ-706 מפעלים במערב, ויכולת תפוקת הפלדה ירדה ב-6,700,000 טון.
בתחילת 1946 נכנע לבסוף הנשיא טרומן ללחץ שהפעילו עליו סנאטורים, הקונגרס והציבור, והתיר לארגוני סיוע זרים להיכנס לגרמניה כדי לבחון את מצב התזונה.
באמצע אותה שנה הותר לבסוף לארגוני סיוע שאינם גרמנים לעזור לילדים גרמנים במצב של תת-תזונה.
תוכנית מורגנטאו נזנחה באופן רשמי כתוכנית מנחה למשטר הכיבוש בגרמניה בספטמבר 1946 בנאומו המפורסם של מזכיר המדינה ג'יימס פ.
ברנס, "הצהרת-כוונות מחודשת על המדיניות כלפי גרמניה".
(הנאום המלא).
ביולי 1947, כשהוחל בתכנונה של תוכנית מרשל שנועדה לסייע לכלכלה האירופית המידרדרת, הוסרו כמה מהמגבלות על תפוקת הפלדה השנתית של גרמניה.
מכסת הפלדה המותרת עלתה משיעור של 25% מהתפוקה לפני המלחמה ל-50% מאותה תפוקה.
צו כיבוש JCS 1067, שבחלק הכלכלי שלו נאסר על "נקיטת צעדים לקראת שיקומה הכלכלי של גרמניה וכאלה שנועדו לשמור על הכלכלה הגרמנית או לחזק אותה", הוחלף באותה עת בצו כיבוש JCS 1779, שהודיע כי "[כדי להגיע] לאירופה מסודרת ומשגשגת דרושה תרומתה הכלכלית של גרמניה יציבה ופרודוקטיבית".
בתחילת 1947 עדיין שימשו ארבעה מיליון חיילים גרמנים לעבודות כפייה בבריטניה, צרפת וברית המועצות.
ב-1951 הסכימה גרמניה להצטרף לקהילת הפחם והפלדה האירופית (ECSC) בתוך שנה.
כיוון שכך הוסרו כמה מהמגבלות הכלכליות על יכולת התפוקה ועל התפוקה עצמה, שהוטלו על ידי "הרשות הבינלאומית לחבל הרוהר", ותפקידה של הרשות עבר לקהילת הפחם והפלדה.
בגרמניה של ימינו מוצגת תוכנית מורגנטאו על ידי חוגי הימין הקיצוני כ"תוכנית רצח יהודית" שנועדה לשעבד את גרמניה.
נלקח מויקיפדיה