כל מה שרצית לדעת על תוכנית מיר ומעבורות החלל:
תוכנית מיר ומעבורות החלל הייתה תוכנית חלל משותפת לרוסיה ולארצות הברית שכללה את שיגורן של מעבורות חלל אמריקאיות אל תחנת החלל מיר הרוסית, שיגור קוסמונאוטים במעבורות חלל ואסטרונאוט בחללית סויוז, ושהייתם בתחנת החלל מיר לפרקי זמן ארוכים.
התוכנית, שזוהתה גם כ"שלב מספר אחד", נועדה לאפשר לארצות הברית ללמוד מן הניסיון הרוסי העשיר בטיסות חלל ממושכות, וליצור רוח של שיתוף פעולה בין שתי האומות וסוכנויות החלל שלהן – נאס"א האמריקאית וסוכנות החלל הפדרלית של רוסיה (רוסקוסמוס).
התוכנית פתחה את הדרך למיזמי חלל משותפים נוספים, ובמיוחד ל"שלב מספר שתיים" של התוכנית – בניית תחנת החלל הבינלאומית (ISS).
התוכנית הוכרזה ב-1993, המשימה הראשונה שוגרה ב-1994 והתוכנית הסתיימה, כמתוכנן, ב-1998.
11 משימות מעבורות, טיסת סויוז אחת, וכמעט 1,000 ימים בחלל במצטבר של אסטרונאוטים אמריקאיים, שהתחלקו ל-7 משלחות, הושלמו במהלך התוכנית.
במהלך 4 שנות התוכנית אירעו מספר אירועים ראשונים מסוגם, כולל שיגור האמריקאי הראשון בחללית סויוז, הרכבת רכב החלל הגדול ביותר (נכון לאותו זמן) וביצוע הליכת החלל האמריקאית הראשונה באמצעות חליפת חלל רוסית מסוג אורלן.
התוכנית לוותה בחששות כבדים, בעיקר בתחום הבטיחות, זאת לאחר פריצת שריפה בתחנה והתנגשות חללית אספקה לא מאוישת מסוג פרוגרס בתחנה, אך גם בתחום הכלכלי עם בעיות המזומנים של תוכנית החלל הרוסית, וחששותיהם של האסטרונאוטים בנוגע לגישתם של מנהלי התוכנית.
אף על פי כן, התוכנית סייעה בהשגת מידע מדעי רב, ניסיון בבניית תחנות חלל ושיתוף פעולה בתחומים אלו, אשר סייעו רבות בבניית תחנת החלל הבינלאומית, שספק אם הייתה נבנית בצורה חלקה כל כך אלמלא תוכנית זו.